זהו. זה נגמר. נגררנו אל האוטובוסים כואבים ומושפלים,
כשהלב כואב, העיניים דומעות והשכל ממאן להבין את הפשע הבלתי נתפס המתרחש לנגד עינינו.
חיילים יהודים מחריבים יישוב יהודי בארץ ישראל, כשהמחבלים בעזה ובחאן יונס מרקדים על הגגות.
קיווינו שאת המחזות של גירוש יהודים מביתם השארנו מאחורינו כשעזבנו את הגלות ועלינו לארץ ישראל,
אבל כנראה שטעינו…
לא, איננו מיואשים. "עם הנצח – לא מפחד מדרך ארוכה",
אינה סתם סיסמא שאנו מפריחים לחלל האוויר. אנו מאמינים בה בכל ליבנו.
ידענו מאז ומעולם שהתקופה הזו לא הולכת להיות פשוטה. הלכנו לקראתה בגבורה, נחישות ועם סבלנות רבה,
בידיעה שבאמונה בסופו של דבר ננצח. אפילו את עצמנו הפתענו כל פעם מחדש,
כשגילינו אילו כוחות ותעצומות נפש חבויים בנו.
כשנסענו באוטובוסים כשהלב קרוע והעיניים הנוצצות מבכי צמודות לשמשה,
מנשקות ממרחק את חולות הזהב של גוש קטיף,
ראינו לאורך הצמתים מאות יהודים טובים שעומדים ושלטים בידיהם,
מנסים לעודד ולנחם את האנשים שגורשו מביתם
ואת האלפים שבאו לעזור להם. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", "אוהבים אתכם", "תודה!" קראו השלטים,
והפנים המאירות של מחזקיהם שיגרו ליטוף אוהב ומנחם ללבבות שבורים.
לפני שעלינו לאוטובוס התכופפתי לעבר האדמה, ולקחתי איתי שתי אבנים קטנות מאדמת גוש קטיף.
הן יהיו שמורות אצלי כפיקדון. מִשְמֶרֶת ליום בו נִזְכֶה לשוב חזרה ולקומם את כל מה שנהרס.
אז אחזיר אותן למקומן ויתקיים בנו הכתוב: "ושבו (אֲ)בָנִים לגבולם". אמן.
(מתוך אתר חברים מקשיבים)
