עזות דקדושא!

ערפלי טוהר עמ’ א:

החוצפה דעקבתא דמשיחא באה, מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבוע את ההבנה, איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת. ואם היה העולם עוסק באורה של תורה במידה זו, שתתגדל הנשמה הרוחנית עד כדי הכרת הקישור הראוי של הפרטים עם הכללים הרוחניים, היתה התשובה ותיקון העולם יוצאה אל הפועל. אבל כיון שההתרשלות גרמה, שאור תורה פנימית, הטעון רוממות וקדושה עצמית, לא הופיע בעולם כראוי, באה התביעה של סידור חיים כאלה שהפרטים יהיו מובנים במובן הכלל, בזמן כזה שהגמר של גילוי האור וסלילת הדרך להבנה זו עדיין לא בא, ומזה באה ההריסה הנוראה. ואנו מוכרחים להשתמש בהתרופה העליונה, שהיא הוספת כח בהכשרון הרוחני, עד אשר הדרך איך להבין ולשער את הקישור של כל עניני הדיעות והמעשים התוריים עם הכלל היותר עליון, יהיה דבר המובן והמוצע בדרך ישרה על פי הרגשת הנפשות השכיחות. ואז ישוב כח החיים הרוחניים, במעשה ובדיעה, להופיע בעולם, ותשובה כללית תחל ליתן את פריה .

ושם עמ’ טו: לפעמים כשיש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא הענין על ידי התפרצות. ומכל מקום יותר טוב הוא לעולם שיבא ענין כזה על ידי שגגה, ובזה מונח היסוד של מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. רק כשהנבואה שרויה בישראל אפשר לתקן ענין כזה על ידי הוראת שעה, ואז נעשה בדרך היתר ומצוה בגלוי. ועל ידי סתימת אור הנבואה, נעשה תיקון זה על ידי פרצה, שמדאבת את הלב מצד עצמה, ומשמחת אותו מצד תכליתה.

ערפלי טוהר / עמוד כח: הסיגים שבהבנת האלהות, היראה, האמונה, וכל התלוי בהן, כל זמן שאין האומה צריכה לתקן את דרכי חייה המעשיים בכללותה, אין ההיזק שלהם ניכר, אבל כיון שהגיע הזמן שהתחייה הלאומית מוכרחת לבוא, וצמיחת קרן ישועה בפועל מוכרחת להיגלות. מיד הסיגים מעכבים, ואי אפשר לאומה שתתאגד ותשיג בעומק חייה את סוד גבורתה וציורי סידוריה, כי אם על פי דיעות מזוככות ומעשים היוצאים מטהרתה של דעת ד’ אמת בבהירות היותר עליונה. וזאת היא הסיבה שכח שלילי גדול מתעורר בעקבא דמשיחא בחוצפא סגיאה, ושלילה זאת תבער את כל מה שהוא חלוש ומכוער בהמושגים האלהיים והתלוי בהם בכללות האומה. ואף על פי שנורא הדבר לראות, שכמה עניני אמת, מידות טובות ומצוות וחוקים, הולכים ונשטפים ונעקרים לכאורה על ידי זרם השלילה, מכל מקום סוף סוף שהכל יצמח בטהרה וגבורה, בקדושה עליונה, מהגרעין האיתן הטהור והמרומם, שכל שלילה לא תגיע אליו, ואורו יזרח בתור אור חדש על ציון, בגדולה מופלאת, למעלה מכל ציור שכחות דלים של נפשות עייפות, עייפות חמרית ורוחנית של גלות ארוכה ודלולה, יכולים לצייר. 

אדר היקר ועקבי הצאן / עקבי הצאן / עמוד קכ: באחרית הימים בעקבא דמשיחא, שהאורה האלהית היא עומדת אחר כתלנו, הנה ראשית כל ההכשרים היא הסרת הפחד העודף של המחשבה מתוך הנפש הכללית, ביחוד מתוך נפשותיהם של היחידים המצוינים, החנונים בשכל טוב, בכשרון של קדושה וצדק, והם הנם היותר נלקים בפחד וחולשה. הדחיפה לזה היא ע”י הכח ההפכי, – כח החוצפה שהוכרח להתגבר בעת הזאת, שבמקום שמתגלה אין שם שום פחד ; אע”פ שבא מצד השפל, מצד השכרון והמהומה, הרחוק כרחוק שמים מארץ מאותה הגבורה הבאה מברכת שמים של עושר הנשמה וחזקת צדקתה, מכל מקום הוא פועל בכחו העז לקחת ממנו את החלק הטוב, את נצוצי הקדושה, את הפנים היותר תוכי – מניעת הפחד המחשבי מפני העז המובטח הצפון באוצר חיינו, ואז תקבע הגבורה במשבצת הקדושה, והמחשבה תפריח. “אל תיראי כי לא תבושי, ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומיך תשכחי, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד“.

“עזות דקדושה” מהי? “כִּי יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי עַזּוּת… יֵשׁ עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה – שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה כִּי אִם עַל יְדֵי זֶה הָעַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה… כְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רז”ל (בֵּיצָה כ”ה ע”ב): ‘מִפְּנֵי מָה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל – מִפְּנֵי שֶׁעַזִּין הֵן’… וּכְנֶגֶד זֶה, יֵשׁ לְהִפּוּך, עַזּוּת מִן הַסִּטְרָא אָחֳרָא … [שעל כך נאמר:] ‘כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַזּוּת, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ רַגְלֵי אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי’ (נְדָרִים כ’ ע”א) וְיֵשׁ לוֹ תּוֹרָה מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַנִּקְרָאִין ‘פְּסִילִים’, – שֶׁהוּא הֶפֶךְ מִן הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁלָּנוּ שֶׁהוּא בְּחִינוֹת: ‘פְּסָל לְךָ'”.

(ליקוטי מוהר”ן ח”א ל’ ח’)

איך ניתן לדעת איזוהי עזות דקדושה, ואיזוהי עזות דסטרא אחרא?

את העזות בכלל ניתן להגדיר ככניסה לרשות אחרת, בלי קבלת רשות, כלשון הפסוק “והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה”, וכמאמר הגמ’ (בבא קמא כג.) “סתם דלתות חתורות הן אצל כלב”, פירוש: שטבע הכלב שאין מחיצה עוצרתו, והיא עזות דסט”א כמו שאמר רשב”י: “ארבעה דברים הקב”ה שונאן ואני איני אוהבן – הנכנס לביתו פתאום ואין צריך לומר – לבית חברו” (נדה ט”ז ע”ב).

ניתן להגדיר את העזות גם כנסיון להשיג דבר שאינו מגיע לנו, כמו שכתוב בספר המידות: “מי שיש בו עזות, בידוע שאינו מסתפק במה שיש לו”.  ברור גם שיש הבדל עצום בין חוסר הסתפקות ברוחניות ונסיון בלתי פוסק להשיג עוד ועוד מדריגות נעלות, לבין חוסר הסתפקות בגשמיות ונסיון מתמיד להשיג עוד ועוד דברים חומריים.  אבל הרי גם בתחום הרוחני בעצמו מצאנו שיש עזות טובה ועזות שאינה טובה. למשל, בהקמת המשכן, כאשר לא נכנס משה לאוהל מועד עד שהתבקש, משום שחשש שאינו ראוי לכך, המדרש (ויקרא רבא א, טו) משבח אותו על סירובו ואף מוסיף, שאם היה חושב שהוא כן ראוי להכנס, היה נאמר עליו: “תלמיד חכם שאין בו דעת – נבילה טובה הימנו”.

משמע, שאם היה נוקט במידת העזות, הרוחנית לכאורה, להכנס למשכן בלי להתבקש, היתה זו עזות דסטרא אחרא.  לעומת זאת, כשעלה משה למרום לקבל את הלוחות מספרים חז”ל (ירושלמי תענית פ”ד הל”ה) “כיון שעשו ישראל אותו מעשה, ביקש הקב”ה לחוטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו”, ומסיימת שם הגמ’ “הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר ולכל היד החזקה”, פירוש: שמעשה זה, שוודאי עזות עצומה הוא, נחשב עזות דקדושה הכרחית.

ככל הנראה, הדבר תלוי במבחן התוצאה. בכל פעם שאדם רוצה לצאת חוץ ממקומו ל”רשות זולתו”, עליו לבדוק, האם בסופו של דבר תהיה התוצאה של הצעד הזה, התגברות השפלות והענוה אצלו, או שמא להיפך ח”ו? עזות דסטרא-אחרא פירושה שאדם יוצא ממקומו, הרוחני או הגשמי, על מנת לבצע פעולה שבה הוא מגלה ישות, שפירושה גסות רוח, גאווה וחוצפה, שהן הן שורש כל המידות הרעות – היפך השפלות, הענוה והבושה שהן צד הקדושה. לעומת זה, כשבא אדם ללמוד תורה, למשל, שהיא עצמה מסוגלת לשפלות והכנעת המידות הרעות, אזי אדרבא, צריך לבקש גדולות, כלשון מוהרנ”ת ב’ליקוטי תפילות’ על תורה זו: “שנעיז פנינו נגדך לבקש גדולות, שתעשה עימי פלאי פלאות, להעלות אותי משפל המדרגה התחתונה לרום המעלות הקדושות, עד שאשיג אותך בתכלית המדרגה במדריגות הנביאים אמיתיים וצדיקים גדולים ונוראים במדרגת בני עליה”. שכן מידת הענווה, היא היא חכמת התורה, כמבואר ב’ליקוטי מוהר”ן ח”א קצ”ז, שלשון הרע מפרידה את החכמה מן הענוה. משמע שחכמה בלא ענוה “נבילה טובה הימנה”. חכמה היא “כח מה“, “מה כוחי”, ועליה נאמר: “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני” (קהלת ז’ כ”ג) – שעיקר החכמה היא ההשגה עד כמה רחוק האדם מהחכמה (כמבואר ב’ליקוטי מוהר”ן’ ח”ב פ”ג). ניתן ללמוד ענין זה גם מדרשת חז”ל: “פסל לך – פסולתן שלך” (נדרים ל”ח ע”א), שכאשר אדם לומד תורה בעזות דקדושה, הוא זוכה לדרגה כזו של שפלות, עד שהוא מרגיש עצמו כפסולת. וזה שאמר הקב”ה למשה רבינו: “פסולתן שלך” – זוהי דרך לימוד התורה: מידת הפסולת, השפלות והענוה.