לימוד לליל הושענא רבא

הושענא רבא על פי המסורת:

הושענא רבא – זהו היום השביעי של חול המועד והוא נקרא כך על שום שמרבים בו בהושענות. ביום זה נהוג לקחת חמש ערבות אגודות ולחבוט אותן בקרקע חמש פעמים. מסבירים כי יום זה הוא היום האחרון שבו ניתן לתקן את שנגזר על האדם בראש השנה ויום כיפור, ומנהג הערבות החבוטות הוא להראות כי בשל החרטה על מעשיו הרעים, נפשו של האדם חבוטה כענפי הערבה. מסיבה זו יש גם הנוהגים להישאר ערים כל ליל הושענא רבה ולהקדישו ללימוד תורה.

הושענא רבא על פי הקבלה:

ליל הושענא רבא נקרא גם “ליל החותם”, ובו נחתם תסריט חיינו לשנה שתבוא.

על פי ספר הזוהר ישנם שני סוגים של חתימות: חתימה אחת, בתפילת נעילה – “וחותמנו לחיים טובים”, אותה ניתן לדמות לחותם המלך על המכתב. אלא שעל מנת לשלוח את המכתב יש להוסיף חותם נוסף על המעטפה. זוהי החתימה השנייה הנעשית בליל הושענא רבא.

משמעות הדבר היא שבליל הושענא רבה ניתן לכל אדם פסק הדין הסופי לגבי חייו במשך השנה הבאה.

חשוב להבין כי עפ”י חכמת הקבלה, מאחר ואין שום כוח עליון, חיצוני לנו שמחליט האם לתגמל אדם או לגרום לו סבל, הרי שיותר מדויק לומר שמה שמוכר לרבים כ- “שכר ועונש” הוא בעצם “סיבה ותוצאה”. מאחר שרצונו היחיד של הבורא הוא  להיטיב עמנו, נבראיו, הרי שהעיכובים והסבל בחיינו הם תוצאה ישירה של מעשי ידינו, בהתאם לעיקרון המוכר של סיבה ותוצאה. ולכן, מהותו של פסק הדין היא המחסומים והעיכובים שיצרנו בחיינו או שגררנו מגלגולים קודמים. החגים הם חלון בזמן שנועד לאפשר לנו להסיר אותם מחסומים, לשנות את גורלנו ולשלוט בחיינו.

אחרי שקראתן את שתי הפסקאות-

א. מה ההבדל בין ראש השנה ויום כיפור להושענא רבה?

ב. איך אתן מרגישות עם העובדה שאנחנו יכולות לשלוט ולשנות את גורל חיינו?

—————————————–

“שמחת תורה” – אנו שמחים על התורה. שמא תאמרו: מה יש לשמוח, והרי רבים רואים מצוות אלה כהכבדה. הן מגבילות את חופש האדם. באה התורה וקבעה גבולות. יש מותר ויש אסור, יש מצווה ויש חובה, יש טהור ויש טמא, לא הכל זהה, לא כל אנפין שווין. לכן יש השונאים כי “קלקלנו” להם את ההפקרות. ממה נפשך – או שהם נכנעים לחוקי המוסר, אז יש להם טינה גדולה שחמסנו להם את אושרם, כביכול, או שהם בועטים בחוקי המוסר, אך המצפון נוקף, נחסמה מהם ההרגשה הטובה והלגיטימציה (אורות קנח).

אך כל זה אינו נכון, אלא דמיון שווא. הפרטים אינם מכבידים. הכל תלוי אם הם מתאימים לטבע האדם או לא. קחו למשל אדם בעל נפש מוסיקלית המאוהב בפסנתר. כל התווים וההוראות המדויקות אינם מרתיעים ואינם מטריחים אותו, אדרבה הם מתנגנים בנשמתו, כל פרט ופרט, כל דיוק ודיוק מוסיפים לו עונג ושמחה. אך אדם שאינו בעל נפש מוסיקלית שמכריחים אותו לנגן, הרי זה עינוי בעבורו, כיוון שאין זה מתאים לו. כך הוא בכל מקצוע. מי שאינו אוהב מתמטיקה, מתייסר עם כל משוואה. אך האוהב, מוצא קורת רוח בכל פרט. ודאי שהמצוות הן עול, יש עול מלכות שמים ועול מצוות (משנה ברכות ב ב). יש יהודים הטוענים אנחנו “חופשיים”, לכם, הדתיים יש עול. אכן מוטל עלינו עול, אך זהו עול אהוב. אנו אוהבים אותו. מדוע? כי הוא מתנגן בנשמתנו.

כל המצוות הן כמו סימפוניה אחת שלמה, מנגינה אחת גדולה. כל הלכה היא תו, כל סעיף בשולחן ערוך זה תו. ודאי שאי אפשר לשנות בהלכה כקוצו של יוד. תארו לעצמכם שבתזמורת המלכותית, הכנר ינגן דו במקום רה. איו ואבוי, הצלילים יצרמו לכולם, וכל העיתונות תדווח על שערורייה זו שאין כמותה. אם מישהו ירצה לגונן ויטען: למה הנכם כה מתרגשים ועושים עניין מתו אחד? – סימן שהוא אינו מבין מאומה במוסיקה, הוא אינו מבין שנהרסה כל ההרמוניה.

כך בתורה ומצוותיה. אמר מרן הרב קוק: כשם שיש חוקים לשירה, כך יש שירה לחוקים. כל חוקי התורה הם שירה אחת המתנגנת על כינור נשמתנו.

הטבע הישראלי הפנימי קודם למתן תורה, הוא הבסיס למתן  תורה. לכן כאשר אנו נפגשים עם התורה, אנו נפגשים עם עצמיותנו, עם נשמתנו, עם האני העצמי שכל אחד מחפש. וזה משמח. כאשר אדם נפגש עם דבר השייך לטבעו, הוא שמח. בשמחת תורה נפגשים אנו עם עצמנו ולכן שמחים אנו. (הרב אבינר)

אחרי שקראתן את הקטע של הרב אבינר-

א. תסכמו בשתי מילים את המשל שהוא מביא…

ב. האם אתן גם מרגישות ככה עם התורה? או לפחות רוצות להרגיש ככה?

שנזכה בעז”ה לחיתום דין טוב לנו ולכל עמ”י ושנזכה להרגיש שהתורה היא אנחנו ולשמוח בה באמת.