פעולה קודמת– תורת חיים בעוז – דרך חיים
מבוא למדריכה:
לאחר שעסקנו בהיכרות עם התנועה ועם תפקידה ובהבנת החשיבות של היותנו חלק מתנועה גדולה, בפעולה זו נרחיב מעט את המבט, ונחבר את הבנות לעניין עיקרי בחזון התנועה – הציפיה לבניין בית המקדש, וגם לנושא שכל הסניף עוסק בו החודש – גאולה. חשוב שהבנות יבינו בשבוע זה שהציפייה למקדש אינה פסיבית אלא אקטיבית, אנחנו חלק מהבניין – גם אם איננו משתמשות כרגע בחומרי בנייה…
המסר העיקרי של הפעולה הוא – אנו שייכות לעם גדול, ותפקידינו עכשיו כתנועה הוא להיות חלק מבניין אריאל.
אביזרים לפעולה:
חבלים כמספר החניכות,
סיפור,
תפילה לבניין המקדש, מודפסת כמספר החניכות.
שלב א: מאיפה באנו…
סבב פתיחה: כל אחת מספרת מאיפה סבא וסבתא שלה הגיעו (מי שיודעת…) (בשבט שיש בו הרבה חניכות – נשאל שלוש בנות באופן אקראי מאיפה סבא וסבתא שלהן עלו.)
שלב ב: אנחנו המשך!
נשחק “חוליה בשרשרת”. נכין מראש חבלים או סרטים בצורה של עיגול, שיהיה בגודל שאליו אפשר להכניס שתי רגליים, ויישאר קצת מִרווח. נעמיד את כל הבנות בטור, ו”נקשור” להן את הרגליים זו לזו, רגל שמאל של הראשונה לרגל שמאל של השנייה, רגל ימין של השנייה לרגל ימין של השלישית, רגל שמאל של השלישית לרגל שמאל של הרביעית, וכן הלאה…
ניתן לשבט משימה – להקיף כולן יחד את החדר או הסניף או הגינה.
כשהחניכות יסיימו נבקש מהן להישאר לעמוד, ונסביר להן:
כמו שאתן קשורות עכשיו ברגליים זו לזו, ככה כל עם־ישראל קשור זה לזה. אבל לא ברגליים, אלא בלב. כל תנועה של מישהו משפיעה על כולם. כל מעשה טוב – משמעותי בשביל כולם. כל דבר שמישהו עושה – כולם מרגישים אותו, גם אם רק מבפנים…
אבל עם־ישראל זה לא רק מי שחי עכשיו, בדור הזה. אז מי זה עוד? גם מדור לדור עוברת ההשפעה זה על זה – בזכות סבא וסבתא שלנו שעלו לארץ אנחנו כאן. ובזכות זה שאנחנו כאן, חלק מעם־ישראל בדור הזה, בזכות המעשים הטובים שנבחר לעשות, בזכות התפילות והתורה – יהיה לנו המשך, תהיה עוד חוליה בשרשרת שעושה רצון ה’…
שלב ג: למה אנחנו מצפים או מה התפקיד של הדור שלנו
נקשר: ראינו שאנחנו חלק מעם אחד. אנחנו יודעות שכמו הסבים והסבתות שלכן, עם־ישראל ציפה והתפלל הרבה שנים לעלות לארץ, שתהיה לנו מדינה משלנו. מה נשאר לנו עכשיו לעשות? מה חסר? המדינה בנויה, אנחנו בארץ שלנו, יש צבא, רבנות ראשית… כדי לענות על השאלה בצורה טובה נספר סיפור (מצורף בנספח מס’ 1).
לסיכום
נסכם את הפעולה: לפעמים נראה לנו שלא חסר שום דבר, החיים שלנו די נוחים… יש אוכל, בגדים, ארץ משלנו, בית ספר, סניף…:) אבל באמת – העיקר חסר! אנחנו דומים לאנשים שיש להם הכול – אבל הם חיים מתחת לאדמה, כמעט בלי שמש… חסר לנו האור הכי גדול בעולם. אנחנו מרגישים רק קצת ממנו, בכל תפילה… בכל דבר טוב שקורה בעם־ישראל… בכך שאנחנו גרות בארץ ישראל… אבל אין לנו עדיין בית מקדש. כשיש בית מקדש, שכינה שורה בעם ישראל, וכל העולם מרגיש את האור הגדול הזה ורוצה להתקרב לה’ דרכינו. הקרבה לקב”ה היא ברמה אחרת, כל העולם מרגיש שהדבר הכי חשוב זה לעשות מה שה’ רוצה. זה משהו שאי אפשר לתאר אותו בכלל. לכך מחכה העם שלנו בכל הדורות ומתפלל עליו, בתפילת עמידה, בברכת המזון, אפילו בחתונה אומרים “אם אשכחך”… באירועים הכי משמחים אנחנו זוכרים שהשמחה הכי גדולה שלנו עדיין לא שלמה.
גם אנחנו בתנועת אריאל רוצות להיות חלק מהציפייה הגדולה הזאת לבניין בית המקדש. לכן השם של התנועה לנו הוא “אריאל”, שהוא אחד מהשמות של בית המקדש. גם בסוף המפקד אנחנו אומרות “בציפייה לבניין אריאל”. אנחנו רוצות לזכור תמיד שאנחנו כתנועה, כעם, מצפות לבניין בית המקדש.
עכשיו נגיד ביחד תפילה לבניין המקדש. אתן מוזמנות לשמור אותה ולומר כל יום. נחלק לבנות את התפילה (נספח מס’ 2) ונתפלל יחד.
אפשר בנוסף לשיר יחד שיר שקשור, אם מתאים (רעיונות – אם אשכחך, שייבנה בית המקדש, אל בנה ביתך, בנה בנה בנה ביתך…)
