ניתן להוריד קובץ ערוך של דף הלימוד בקבצים המצורפים בצד העמוד.
פרשייה קטנה ומעוררת שאלות נמצאת בפרשת השבוע- מגדל בבל (הקרוי גם “דור הפלגה”). הסיפור עצמו ידוע ומפורסם; אחרי המבול, האנושות המתפתחת מצאה לעצמה מקום בבקעה אחת בארץ שנער, התיישבה שם והתחילה לבנות “מגדל וראשו בשמים”. משום מה, הקב”ה רואה את זה ומחליט לעצור את הפרויקט, כשהדרך שבה נעצרת הבניה היא דרך שרלוונטית עד היום-מחלוקות ומריבות. הקב”ה מבלבל את לשונותיהם, הם חדלים להבין אחד את השני- ומכאן מגיע בסופו של דבר הפירוד המוחלט ביניהם, מה שמפסיק את בניין המגדל.
השאלה המרכזית היא מה היה חטאם. למה, כשסוף סוף יש כמה אנשים שמסוגלים להיות מאוחדים (“ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים”, כלומר- לא רק לשון משותפת אלא גם דיבורים משותפים, רעיונות ורצונות זהים)- הקב”ה מחליט למנוע את זה? מה רע בלבנות מגדל גבוה? מה רע בלגור ביחד באותה עיר? מדוע הקב”ה זורע שם את זרע הפירוד והמחלוקת?
———
המושג “עונש” ביהדות איננו חיצוני לעבירה אלא אימננטי לה, ונועד לתקן את הבעייתיות שבאה לידי ביטוי בעבירה. כשהנפש נוטה לכיוון שלילי ומזה מתבצעים מעשים שליליים, הפתרון איננו להכניס את האדם לכלא אלא לדאוג לאיזון נכון של נפשו, כדוגמת האיזון שמציע הרמב”ם והקרוי “תשובת המשקל”- אדם שמבחין בנטיה קיצונית בנפשו, עליו ללכת לזמן מה אל הקיצוניות ההפוכה ובסופו של דבר הוא יתאזן במקום הרצוי. העונש של אנשי דור הפלגה היה הפצתם על פני כל הארץ, וזה מלמד אותנו שהחטא היה רצונם להישאר מקובצים יחד. ועדיין צריך להבין מה כל כך רע ברצון להישאר מאוחדים. ייתכן שהבעיה לא היתה המעשה עצמו אלא המניע למעשה. יש לפעמים רצון להישאר ביחד עם החברים, בלי רצון להיפתח לכיוונים אחרים. טוב לי עם המוכר והידוע, נוח לי להשקיע במה שקרוב אלי, היציאה למקומות אחרים היא מפחידה ומאיימת- אז בשביל מה לנסות? אמנם יש שליחות גדולה שם בחוץ, יש רצון אלוקי להפריח את השממה (הפיזית כמו הרוחנית) על ידי פיזור הכוחות במקומות נוספים- אבל אני לא רוצה בזה. טוב לי איפה שאני, ואני לא מתכוון לנקוף אצבע כדי לתרום משהו מעצמי לטובתם של אחרים.
כל עוד הדברים נשארים ברמה של העצלות האגואיסטית הזו, אולי אפשר היה לסלוח עליהם, אבל ברגע שזה הופך לאידיאולוגיה, ברגע שמקימים מגדל שראשו בשמים, כדי שכל האנושות כולה תדע שכאן אנו נשארים ולא מתרחקים מפה מטר- את זה צריך לפרק. מדובר במונומנט שנועד להסית אנשים למרוד בשליחות שלהם, מדובר בפסל שמעלה לדרגת אלוהים את האדם, רצונותיו הקטנוניים, נטייתו האגואיסטית, הסתגרותו ודאגתו אך ורק לעצמו. אנושות שמושתתת על נטיה כזו- לא תחזיק מעמד, באופן טבעי ייווצר מצב שבו אדם לא יבין את שפת חברו, כי ההוא מרוכז בעצמו בתחום אחד (רמת חיים למשל) והשני מרוכז בעצמו בתחום אחר (אוהב לשמוע מוזיקה קולנית בכל שעות היממה), אין שום דבק חברתי שיגרום לעיר הזו להחזיק מעמד, וממילא הפילוג יגיע. עירבוב השפות על ידי הקב”ה היה שיקוף כלפי אותם אנשים לאן תוביל אותם דרכם. כשאתם מרוכזים בעצמכם, כשיש שממה בחוץ שאותה צריך להפריח, אבל אתם מתעקשים להישאר בבית ולדאוג שכולם כולם יישארו- התוצאה ההכרחית היא מחלוקות פנימיות שאי אפשר לגשר עליהן והפצה בכל העולם.
ומכאן אפשר ללמוד גם לחיים שלנו את החשיבות של הנתינה לאחרים, היציאה מהגבולות המוכרים והבטוחים, מגבולות ה”אני”, והמעבר להתמסרות לאידיאלים שהם חיצוניים לי, שאולי קצת קשים בהתחלה, אבל הם הרצון האלוקי- שנצליח באמת להפריח את השממה שנמצאת אי שם בחוץ ורק מחכה לגואל.
———
אז מה אם אני מתעניינת בעצמי
חיה בבועה שלי
ולא רואה אף אחד ממטר
אז מה אם אני מסתכלת בראי
חיה בעולם שלי
אצלי הכל ורוד וזה ממש בסדר
———
רבי יצחק מוורקה:
כמו שסוכר מתבטל לחלוטין ונעלם במים – ממתיק אותם,
כך אדם המבטל לחלוטין את ישותו מסוגל לעזור לזולתו.
