הַשֶּׁמֶשׁ נָטְתָה כְּלַפֵּי מַעֲרָב.
רוּחַ קַלָּה הִרְעִידָה אֶת צַמְּרוֹת הָעֵצִים הַגְּבוֹהִים, שֶׁהִקִּיפוּ אֶת כְּפַר הַנֹּפֶשׁ.
מֵאוֹת הַבָּנוֹת שֶׁשָּׁהוּ בַּמָּקוֹם עָשׂוּ אֶת הֲכָנוֹתֵיהֶן הָאַחֲרוֹנוֹת לִקְרַאת הַשַּׁבָּת הַמִּתְקָרֶבֶת.
תְּחוּשָׁה שֶׁל צִפִּיָּה דְּרוּכָה מִלְּאָה אוֹתָן. הַשַּׁבָּת יִתְקַיֵּם הַ’טִישׁ’ הַגָּדוֹל.
‘קֶמְפּ אֱמוּנָה’ הוּא מִפְעַל קַיִץ חִנּוּכִי, שֶׁיִּסֵּד הָרַב יַעֲקֹב-יְהוּדָה הֶכְט ז”ל, דְּמוּת רַבָּנִית חַבַּ”דִית.
בְּכָל שָׁנָה רִכֵּז בְּמַחֲנֵה-הַקַּיִץ מֵאוֹת בָּנוֹת יְהוּדִיּוֹת מִכָּל הָאֵזוֹר.
רֻבָּן בָּאוּ מִבָּתִּים שֶׁלֹּא קִיְּמוּ בָּהֶם חַיֵּי תּוֹרָה וּמִצְווֹת,
אַךְ בַּחָדְשַׁיִם שֶׁשָּׁהוּ בַּמַּחֲנֶה הֵן סָפְגוּ אֲוִירָה יְהוּדִית חֲסִידִית אֲמִתִּית.
רַבּוֹת מֵהֶן שָׁמְעוּ בּוֹ לָרִאשׁוֹנָה עַל מֻשָּׂגִים כְּמוֹ סִדּוּר, שַׁבָּת, כַּשְׁרוּת.
מִנְהָג מְיֻחָד נָהַג הָרַב הֶכְט. מִדֵּי שָׁנָה הָיָה עוֹשֶׂה שַׁבָּת בְּחֶבְרַת הַבָּנוֹת, וְעוֹרֵךְ עֲבוּרָן מֵעֵין ‘טִישׁ’ חֲסִידִי.
לִקְרַאת הָאֵרוּעַ הָיָה אוּלַם הָאֹכֶל הַגָּדוֹל מְשַׁנֶּה אֶת פָּנָיו וּמְקַבֵּל דְּמוּת שֶׁל בֵּית-מִדְרָשׁ חֲסִידִי:
שֻׁלְחָן מֶרְכָּזִי גָּדוֹל וּ’פִּירָמִידוֹת’ סְבִיבוֹ.
הַחֲנִיכוֹת, שֶׁרֻבָּן לֹא פָּגְשׁוּ מֵעוֹלָם דְּמוּת רַבָּנִית כָּלְשֶׁהִי,
הָיוּ מִצְטוֹפְפוֹת סְבִיב הַשֻּׁלְחָן הַמֶּרְכָּזִי וּמַבִּיטוֹת מְרֻתָּקוֹת בָּרַב הֶחָסִיד שֶׁבַּתָּוֶךְ.
הָרַב הֶכְט הָיָה מְנַצֵּל הִזְדַּמְּנוּת זוֹ כְּדֵי לְהַרְבִּיץ בַּחֲנִיכוֹתָיו מְנַת יַהֲדוּת מְרֻכֶּזֶת שֶׁלֹּא תִּשָּׁכַח מֵהֶן לְעוֹלָם.
בַּ’טִישׁ’ הָיָה מְשַׁלֵּב שִׁירָה חֲסִידִית שְׂמֵחָה עִם דִּבְרֵי-תּוֹרָה וְסִפּוּרִים מָסָרְתִּיִּים מְעוֹרְרִים;
מְתַבֵּל בְּנִגּוּן חֲסִידִי מְעוֹרֵר רֶגֶשׁ, מוֹסִיף מִלּוֹת חִזּוּק וְהִתְעוֹרְרוּת
וּמְסַיֵּם אֶת הַטֶּקֶס כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא בְּרִקּוּד חֲסִידִי סוֹחֵף.
בְּאוֹתָהּ שָׁנָה הָיָה הָרַב הֶכְט נָתוּן בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל אֵבֶל אַחֲרֵי אָבִיו שֶׁנִּפְטַר.
הַבָּנוֹת חָשְׁבוּ שֶׁהַפַּעַם יִמָּנַע מַעֲרִיכַת הַ’טִּישׁ’ הַחֲגִיגִי, אַךְ הוּא הוֹדִיעַ שֶׁהַ’טִּישׁ’ יִתְקַיֵּם כִּבְכָל שָׁנָה.
“בְּמַהֲלַךְ הַ’טִּישׁ’ אַסְבִּיר מַדּוּעַ אֲנִי כֹּה מִתְעַקֵּשׁ לְקַיֵּם אוֹתוֹ”, הֵשִׁיב לְשׁוֹאֲלָיו.
הַ’טִּישׁ’ כְּבָר הָיָה בְּעִצּוּמוֹ. הַבָּנוֹת נִסְחֲפוּ בָּאֲוִירָה הַמְּיֻחֶדֶת, וְהָיוּ מְלֵאוֹת חֶדְוָה וְהִתְרַגְּשׁוּת.
וְאָז פָּתַח הָרַב הֶכְט וְסִפֵּר:
זֶה קָרָה לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים. יָשַׁבְתִּי בְּמִשְׂרָדִי, וְהַטֶּלֶפוֹן צִלְצֵל.
אֲנִי אוֹמֵר ‘הָלוֹ’, אֲבָל מֵעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַקַּו נִשְׁמְעוּ רַק אֲנָחוֹת חֲנוּקוֹת.
הֵבַנְתִּי שֶׁהָאַלְמוֹנִי שֶׁמֵּעֵבֶר לַקַּו מִתְקַשֶּׁה לְהֵרָגַע מִבִּכְיוֹ.
הִמְתַּנְתִּי בְּסַבְלָנוּת, וְכַעֲבֹר דַּקָּה נִשְׁמַע קוֹלָהּ שֶׁל אִשָּׁה: “הַצִּילוּ, רַאבַּי!”.
אֵלֶּה הָיוּ שְׁתֵּי הַמִּלִּים הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁהוֹצִיאָה מִפִּיהָ.
אַחַר-כָּךְ סִפְּרָה מָה מֵעִיק עָלֶיהָ.
בִּתָּהּ הַבְּכִירָה מִתְרוֹעַעַת כְּבָר זְמַן מְמֻשָּׁךְ עִם בָּחוּר אָמֶרִיקָנִי לֹא יְהוּדִי.
הִיא וּבַעֲלָהּ אָמְנָם אֵינָם שׁוֹמְרֵי מִצְווֹת, אֲבָל כְּשֶׁהִבְחִינוּ שֶׁהַקֶּשֶׁר בֵּין הַשְּׁנַיִם הוֹלֵךְ וּמִתְהַדֵּק – נֶחְרְדוּ.
הֵם לֹא יָכְלוּ לְעַכֵּל אֶת הָרַעְיוֹן שֶׁבִּתָּם הָאֲהוּבָה לֹא תִּנָּשֵׂא לִיהוּדִי.
פְּעָמִים רַבּוֹת בִּקְּשׁוּ מִבִּתָּם לַעֲזֹב אֶת חֲבֵרָהּ הַגּוֹי, אַךְ הִיא אָטְמָה אָזְנֶיהָ מִשְּׁמֹעַ.
יוֹם אֶחָד בִּשְּׂרָה לָהֶם, כִּי בְּקָרוֹב תִּנָּשֵׂא לוֹ.
הַהוֹרִים לֹא יָדְעוּ אֶת נַפְשָׁם. כָּל מַאֲמַצֵּי הַשִּׁכְנוּעַ שֶׁלָּהֶם וְשֶׁל קְרוֹבֵי הַמִּשְׁפָּחָה לֹא הוֹעִילוּ.
עֲבוּרָם הָיָה זֶה אָסוֹן נוֹרָא.
הָאֵם פָּרְצָה שׁוּב בִּבְכִי מַר וְקוֹרֵעַ לֵב.
“רַאבַּי!”, זָעֲקָה, “רַק אַתָּה אוּלַי תּוּכַל לְהַצִּיל אֶת בִּתֵּנוּ”.
“מַדּוּעַ דַּוְקָא אֲנִי?”, שָׁאַלְתִּי בְּתִמָּהוֹן.
הָאֵם סִפְּרָה, שֶׁלִּפְנֵי חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הִשְׁתַּתְּפָה הַבַּת בְּ’קֶמְפּ אֱמוּנָה’.
זְמַן רַב אַחַר-כָּךְ הָיְתָה מְדַבֶּרֶת בְּעֶרְגָּה עַל הַיָּמִים שֶׁבִּלְּתָה בְּמַחֲנֵה-הַקַּיִץ.
לְדִבְרֵי הָאֵם, הִיא גַּם דִּבְּרָה עָלַי בְּהַעֲרָצָה.
לָכֵן הֵנִיחָה שֶׁתַּסְכִּים לְהִפָּגֵשׁ אִתִּי, אַף שֶׁסֵּרְבָה לְשׂוֹחֵחַ עִם שׁוּם אִישִׁיּוּת רַבָּנִית.
לֹא הִשְׁתַּהֵיתִי לְרֶגַע. חִיַּגְתִּי אֶת מִסְפַּר הַטֶּלֶפוֹן שֶׁמָּסְרָה לִי הָאֵם.
קוֹלָהּ שֶׁל בַּחוּרָה צְעִירָה עָנָה לִי.
הִיא הָיְתָה קָרָה וְעִנְיָנִית: “אִם זֶה בְּעִנְיַן נִשּׂוּאַי, חֲבָל עַל זְמַנְּךָ, רַאבַּי”.
בְּכָל זֹאת הִצְלַחְתִּי לְהַסְכִּים אִתָּהּ עַל פְּגִישָׁה בִּלְתִּי מְחַיֶּבֶת.
לַפְּגִישָׁה הִיא הִגִּיעָה עִם חֲבֵרָהּ הַגּוֹי. נִסִּיתִי לְהַסְבִּיר לָהֶם מַדּוּעַ אֵין הֵם מַתְאִימִים.
טָעַנְתִּי, שֶׁמְּדֻבָּר בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת שׁוֹנִים, שֶׁיַּלְדֵיהֶם יִהְיוּ קְרוּעִים בֵּין שְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת,
וְכִי בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, נִשּׂוּאִים כָּאֵלֶּה דִּינָם לְהִכָּשֵׁל.
נִסִּיתִי לְשַׁכְנְעָם, שֶׁלְּטוֹבָתָם כְּדַאי שֶׁיִּנָּשְׂאוּ אִישׁ-אִישׁ לִבְנֵי עַמּוֹ. אַךְ לְלֹא הוֹעִיל.
לֹא אָמַרְתִּי נוֹאָשׁ, לְמָחֳרָת טִלְפַנְתִּי שׁוּב אֶל הַבַּת, וּבִקַּשְׁתִּי שֶׁתָּבוֹא לִפְגִישָׁה נוֹסֶפֶת. ”
הַפַּעַם, אָנָּא, בּוֹאִי לְבַדֵּךְ”, בִּקַּשְׁתִּי.
שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת יָשַׁבְתִּי עִם הַבַּת. הִתְחַלְנוּ לְשׂוֹחֵחַ עַל דָּא וְעַל הָא,
הֶעֱלֵינוּ זִכְרוֹנוֹת מִיְּמֵי הַ’קֶּמְפְ’, וְהִשְׁתַּדַּלְתִּי שֶׁהַשִּׂיחָה תִּהְיֶה נִנּוֹחָה וּלְבָבִית.
שָׁכַחְנוּ לְגַמְרֵי אֶת מַטְּרַת הַפְּגִישָׁה, וּפָשׁוּט הִפְלַגְנוּ בְּזִכְרוֹנוֹת.
הַעֲלָאַת הַחֲוָיוֹת הִצִּיתָה אוֹר בְּעֵינֶיהָ. הִיא סִפְּרָה עַל דְּבָרִים שֶׁכְּבָר הִסְפַּקְתִּי לִשְׁכֹּחַ. לְבַסּוֹף הִיא הִגִּיעָה לְתֵאוּר הַ’טִּישׁ’ שֶׁעָרַכְתִּי אָז בְּאַחַת הַשַּׁבָּתוֹת.
הִיא דִּבְּרָה עַל הַטֶּקֶס כְּעַל הַחֲוָיָה הַמַּסְעִירָה שֶׁחָוְתָה שָׁם.
הִיא דִּבְּרָה בְּגַעְגּוּעִים עַל הַשִּׁירָה וְעַל הָאֲוִירָה הַקְּדוֹשָׁה.
רָאִיתִי שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת וְנִסְחֶפֶת.
וְאָז בָּא הָרֶגַע. לְפֶתַע הִיא הִשְׁעִינָה אֶת רֹאשָׁהּ עַל שְׁתֵּי יָדֶיהָ’ וּפָרְצָה בִּבְכִי עַז.
יוֹתֵר מִשָּׁעָה שְׁלֵמָה בָּכְתָה בְּכִי חֲרִישִׁי. לֹא הִפְרַעְתִּי לָהּ.
כְּשֶׁהֵרִימָה אֶת רֹאשָׁהּ, אָמְרָה מִשְׁפָּט קָצָר אֶחָד: “לֹא אֶתְחַתֵּן אִתּוֹ!”…
מְאוֹת זוּגוֹת הָעֵינַיִם שֶׁהָיוּ נְעוּצוֹת בַּרַב הֶכְט כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה, הָיוּ לַחוֹת אַף הֵן.
“מֵאָז”, סִיֵּם הָרַב הֶכְט אֶת דְּבָרָיו, “הֶחְלַטְתִּי שֶׁאֶת הַ’טִּישׁ’ הַזֶּה, אֶעֱרֹךְ, וִיהִי מָה – לֹא חָשׁוּב בְּאֵילוּ נְסִבּוֹת. יִהְיֶה זֶה חֹק וְלֹא יַעֲבֹר”.
(מתוך עיתון “תורתך שעשועי” 352)
