אוֹר או אוּר? / הרב- שלמה יוסף זוין
שאלה זו יש להציג בנר חנוכה: מה מצוותה, להדליק אש או לעשות אוֹר? מצינו מצווה באש: קיום המערכה על גבי המזבח, "אש תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו, ו), ומצינו מצווה באוֹר: נר שבת, משום שלום בית (ע"פ שבת כ"ג ע"ב). ובכן: מה גידרה של מצוות נר חנוכה?
כשתימצי לומר, נחלקו בדבר אבות העולם, בית שמאי ובית הלל: "פוחת והולך", או "מוסיף והולך".
האור משמש ביטוי לנר מצווה ותורה אור, לנר ה´ נשמת אדם. אור הנשמה צריך לחדור לתוך כל הפינות הנידחות של האדם ("חופש כל חדרי בטן") ולהאיר את כל הרמ"ח והשס"ה שלו. ואור התורה צריך שיחדור ועתיד לחדור, לתוך כל הפינות הנידחות של העולם ולהאיר את כל מחשכי תבל ומעמקי ארץ. והא בהא תליא, האדם עושה את העולם. "גם את העולם נתן בלבם" (קהלת ג´, י"א). כשבני האדם יאירו את נפשם הם, יתרומם אף העולם כולו לדרגת האור העליון של תורה אור.
והאש מסמלת את ביעור וכליון הרע. האש שורפת ומבערת את כוחות הרע שבנפש האדם פנימה, כדבר שנאמר: "ובערת הרע מקרבך". והאש שורפת ומכלה אף את כוחות הרע הפועלים בעולם כולו. והא בהא תליא, "כי את העולם נתר בלבם", עד שיגיע היום עליו נאמר: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה י"ג, ב), "והרשעה כולה כעשן תכלה".
וודאי, אנו זקוקים לשני הכוחות, לאש ולאור, אבל נחלקו שני ה"בתים" של שמאי והלל איפה להעמיד את הדגש החזק, מהו העיקר ונקודת הכובד בעבודת האדם. בית שמאי, כדרכם, מחמירים. אי אפשר לאדם להתרומם להאור העליון אלא אם כן יבער וישרוף את כל כוחות הרע שבקרבו. "כי לא יגורך רע". אחרי ביעור הרע ממילא יתקרב לאור הקדושה. בית הלל מקילים. אדרבה, על ידי אור של התורה ממילא יגרש את החושך של הרע. מעט אור דוחה הרבה חושך מאליו וממילא, כל שכן הרבה אור. "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". התורה של בית המדרש תגרש ממילא את ה"מנוול". "ויהי בנסוע הארון" עם לוחות הברית, אזי ממילא "קומה ה´ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". "כי הנה ה´ יוצא ממקומו ונמסו ההרים". יש ה´ בקרב כל אדם מישראל ("ושכנתי בתוכם"), אלא שהוא מעמקי הלב פנימה, וכשהוא "יוצא ממקומו", ממסתרי הנפש, ומתפשט להאיר בכל הגוף אזי ממילא ומאליו "ונמסו ההרים". ולפיכך כשאותם נכרים באו לשמאי להתגייר, והוא מרגיש בהם שהשקפת עולמם עדיין "גויית", עוד לא בערו את כוחות הרע מקרבם, והרי הם מתנים תנאים משונים – דחפם באמת הבנין שבידו. וכשבאו להלל קבלם ולמדם תורה, בבטחון שהאור שבה יחזירם למוטב. והאור שבה אמנם החזירם למוטב.
ובימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, היו שתי התופעות הללו: אש ואור. מתחילה השתמשו החשמונאים באש הקודש לבער ולכלות את הטומאה של תרבות היוונים שהשתלטה בארץ. בחרב נוקמת נקם ברית יצאו נגד היוונים מזה והמתיוונים מזה, שטימאו את ארץ הקודש במזבחות אלהי נכר, הכריחו את ישראל לחלל השבתות, להתגאל במאכלות אסורות ולבטל אות ברית קודש, ולא נתקררה דעתם עד שהעמידו שיקוץ משומם בהיכל הקודש. וכשנמסרו הטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך, וכוחות הרשע נתבערו מן הארץ – בא האור. "ואח"כ באו בניך – וטהרו את מקדשך". אור התורה הואר במקדש ובכל הארץ, וליהודים היתה אורה, זו תורה.
ונחלקו בית שמאי ובית הלל על איזה משתי התופעות אנו עושים את הזיכרון לדורות. בית שמאי לשיטתם, אומרים: הזיכרון הוא לאש, לביעור הרע וכליון הטומאה, ובית הלל, לדרכם, סוברים: הזיכרון הוא לאור. וודאי, בשעתה היתה המלחמה נחוצה, ואם נחוצה היתה – עשינו אותה, אבל אין עושים מזה סמל ופולחן, אין האמצעי וזמני הופך למטרה תכליתית. לא זהו הלקח לדורות. הלימוד לדורות הוא האור.
ומאליו מובן, שאם העיקר הוא שריפת הרע ובעורו, הרי כל מה שהאש שורפת יותר, הולך, ופוחת יותר הרע המתבער, עד שיגיע הזמן של "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" לגמרי "והרשעה כולה כעשן תכלה" כליל. פוחת והולך. ואם הזיכרון הוא האור, הרי כל מה שגדול יותר, מאיר יותר. כל מה שמשתמשים יותר ב"נר מצווה ותורה אור", הרי הם מוסיפים לה או יותר ויותר. "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור ער נכון היום". "הולך ואור", מוסיף והולך.
והלכה כבית הלל…
