פעם נסע החפץ חיים בעגלה עם סוחרי בהמות וסוסים.
בכל הדרך שוחחו הסוחרים על שוורים, פרות סוסים וכו’. ר’ ישראל מאיר ישב שקוע במחשבותיו ולא שם לב לשיחותיהם.
פתאום העלה אחד האנשים שיחה על סוחרים אחרים והתחילו ללעוג עליהם. ר’ ישראל מאיר כאילו הקיץ משנתו,
והעיר להם בנחת: “אחים! עד כה עסקתם בשיחה נאה על הסוסים והשוורים הנוגעת לפרנסתכם,
אבל למה עברתם לשוחח בעסקי הבריות? הרי יש בזה עבירות חמורות של לשון הרע ורכילות.”
שכניו בעגלה, שהיו אנשים פשוטים, חשבו אותו להלך, והגיבו בדברי לעג ובוז על אשר הוא מתערב בענייניהם
ומטיף להם דברי תוכחה. ר’ ישראל מאיר לא השיב לגידופיהם והיה נראה כאילו הוא נהנה מכך,
כיוון שהם הפסיקו בינתיים את שיחותיהם בענייני לשון הרע. לאחר שגמרו ללעוג לו, הם המשיכו לספר על חבריהם.
החפץ חיים העיר להם שוב והתחנן לפניהם שידברו על סוסיהם ופרותיהם ולא על חבריהם.
כשלא הועילו דבריו הוא ביקש מהעגלון שיוריד אותו מהעגלה. מוטב לו להישאר באמצע הדרך מלשבת
בחבורת לצים ולהקשיב לדברי לשון הרע ורכילות.
