יהונתן פולארד:
בשנים 1984-1983, עבד יהונתן פולארד, אזרח אמריקאי, בשירות המודיעין של חיל הים האמריקני.
בתקופה זו גילה יהונתן כי גורמים מסוימים במערך הביטחון הלאומי בארה”ב
מונעים באופן מכוון מידע מישראל – מידע החיוני לביטחונה.
מבחינה חוקית, בהתאם למזכר ההבנה משנת 1983,
הייתה ישראל זכאית למידע זה למרות זאת,
ולמרות מאמציו הרבים, לעצור את מדיניות ההסתרה,
לא הצליח פולארד לשבור את החרם המודיעיני.
בראותו כי ההשתקה מסכנת חיי ישראלים רבים,
החליט להעביר מידע זה ישירות לישראל במסלול חשאי.
פולארד הואשם בסעיף אחד בלבד:
העברת מידע מסווג לבעלת ברית ללא כוונה לפגוע בארה”ב.
מעולם לא הואשם בבגידה, בגילוי צפנים, סוכנים, תכניות מלחמה או כל דבר אחר שיכול לפגוע בארה”ב.
אין כל תקדים בהיסטוריה של ארה”ב לכך שאדם, מלבד פולארד, נענש במאסר עולם על עברה זו.
גזר הדין המקובל לעברה מסוג זה הוא בין 4-2 שנים. .
סוכנים שביצעו עברות חמורות מזו ופעלו מטעם מדינות עוינות לארה”ב, לא קיבלו עונש אכזרי שכזה.
גיא חבר:
גיא חבר נולד בתל-אביב ב-30 במאי 1977. עם הוריו רינה ואיתן הוא עבר ליישוב כוכב יאיר.
גיא, חובב מחשבים נלהב שהשתדל להיות מעודכן תמיד בהתפתחויות החדשות ביותר בתחוםמדעי המחשבים,
הוא גם חובב נלהב של מדע בדיוני, ויש לו ספרייה מרשימה של ספרי מדע בדיוני, בעיקר באנגלית.
ב-16 באוגוסט 1997 בילו רינה ואיתן יום עם בנם החייל גיא.
בתום הבילוי שב גיא ליחידתו ברמת-הגולן.
למחרת (17.8) היום עזב גיא את בסיסו בדרכו הביתה, ונעלם מבלי להשאיר עקבות.
השעה האחרונה שבה נראה בבסיס הייתה 9:30, ומאז לא נודע מה עלה בגורלו.
היה לבוש במדי צה”ל, דסקית לצווארו, ונשקו האישי, גליל ארוך, עמו.
כמו כן נשא תעודת שבוי וצרור מפתחות.
גיא הוא אחיהם הבכור של שני תאומים – שיר ואור,
שחגגו את חגיגת בר-המצווה ובת-המצווה שלהם בידיעה שאחיהם מוחזק במקום כלשהו בניגוד לרצונו.
התאומים, שהם עכשיו בני 20, ממתינים בדאגה לשובו של גיא,
והוריהם מנסים להיאחז בכל רמז שיוביל אותם למקום הימצאו של בנם.
זכריה באומל:
זכריה באומל נולד בברוקלין, ניו יורק ב -17 בנובמבר 1960.
הוא בנם הצעיר של יונה ומרים באומל.
לזכריה (הידוע בכינוי זאק) שני אחים מבוגרים יותר – אח, שמעון ואחות, אסנה.
ה”סנדק” של זאק – דודו – היה אף הוא שבוי מלחמה.
הוא היה השבוי האמריקני האחרון שהוחזר לארה”ב אחרי מלחמת העולם הראשונה.
עד גיל עשר למד זכריה בבית-ספר יהודי בבורו-פארק (ידוע גם בשם ישיבת עץ חיים).
בשנת 1970 עלו זכריה ובני משפחתו לישראל, לקריית חיים.
זכריה למד בבי”ס ממלכתי-דתי ומשם עבר לישיבה התיכונית מדרשיית נועם בפרדס חנה.
אמו, מרים, מגדירה את זאק בגיל העשר’ה בהומור, כמי שהיה “תלמיד אדיש”,
ש”העדיף את מגרש הכדורסל על חדר הכיתה”.
לאחר סיום הלימודים בחר זאק לשרת בצה”ל במסגרת ה”הסדר”,
המשלבת לימודים בישיבה ושירות צבאי.
זאק חילק את זמנו בין לימודי קודש בישיבת הר עציון באלון שבות ובין חיל השריון של צה”ל,
שם הפך במשך הזמן למפקד טנק.
כשנקרא זכריה לשרת במלחמת לבנון היה כבר קרוב לסיום שירותו הצבאי.
הוא התקבל לסמסטר הקרוב לאוניברסיטה העברית בירושלים, ותכנן ללמוד פסיכולוגיה.
ב -11 ביוני 1982 שעות ספורות לפני הפסקת האש,
נשלחו זאק וחבריו לקרב ליד הכפר הלבנוני סולטן יעקוב. 21
חיילים ישראליים נהרגו באותו יום, ורבים אחרים נפצעו.
שלושה חיילים – זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ, עדיין נעדרים.
בדבריו האחרונים של זאק להוריו, שנכתבו על-גבי גלויה זמן קצר לפני הקרב,
מבקש זאק מספר פריטים אישיים אחדים ומסיים במילות הרגעה להוריו המודאגים:
“אל תדאגו, הכל בסדר, אך נראה שלא אבוא הביתה בקרוב”.
מעל 20 שנה שבני משפחת באומל נוסעים ברחבי העולם,
עוקבים אחר כל פיסת מידע ומקישים על כל דלת שיכולה להוביל לסיום הפרשה בעבורם ובעבור משפחות הנעדרים האחרים.
הם מחפשים אחר מידע על הנעדרים ע”י פרישת רשת של קשרים בכל האזור,
המורכבת מאנשי מודיעין בעבר, אנשי קשר בעולם הערבי ואנשים הקשורים לקהיליית המודיעין הבינלאומית.
בתוקף ניסיונם רב-הסבל כהורים לבן נעדר, הם הפכו גם לכתובת להורי חיילים נעדרים אחרים (הן ישראלים והן ערבים)
שנזקקו לעזרה בחיפושיהם אחר מידע על ילדיהם.
צבי פלדמן:
צבי פלדמן נולד ב -29 בדצמבר 1956 בתל-אביב.
אביו אברהם הגיע מאירופה לישראל לאחר שאיבד את כל משפחתו בשואה.
אמו פנינה עלתה לישראל ממרוקו.
צבי, הבכור מבין ארבעה בנים, קרוי ע”ש אביו של אברהם שנרצח ע”י הנאצים.
לידתו של צבי סימלה בעבור המשפחה שכמעט נכחדה לחלוטין במזרח אירופה –
יצירה של חיים חדשים בארץ החדשה.
בצנעה ובכישרון עמל צבי לסייע בפרנסת משפחתו.
לאחר סיום שירותו הצבאי עבד כמדריך טבע של תלמידי בתי ספר תיכוניים.
לפני פרוץ מלחמת לבנון הוא התקבל לאוניברסיטה לסמסטר הסתיו.
באותו זמן גם תכננו צבי וחברתו להינשא.
בתחילת יוני 1982 התעוררה בוקר אחד אמו של צבי לאחר שחלמה חלום רע.
“חלמתי שכמה אנשים מגיעים לשכונה שלנו.
הם שואלים את השכנים איפה גרה משפחת פלדמן. הם דופקים על דלתנו.
אני קמה מהמיטה ופותחת את הדלת.
אני שואלת אם צבי נהרג. לא – הם משיבים – הוא נעדר”.
ימים ספורים אחר-כך התעוררו בני משפחת פלדמן לקול דפיקות על דלתם.
פנינה פתחה את הדלת וראתה כמה אנשים עומדים בכניסה – “צבי פלדמן נעדר”.
כמה שנים קודם, בהיותו תלמיד תיכון, כתב צבי שיר על שבי.
על רקע הסערה שתשנה בעתיד את כל חייו, מעורר השיר צמרמורת:
אני פה (נכתב ע”י צביקה פלדמן בתיכון ב- 2.7.75)
אני פה, כן זה אני
האחרון בין האחרונים
כבר חלף זמן רב מאז
הרבה יותר מקצת שנים
לא נפלתי לבד
בוודאי שלא
רק חבל שכל כך הרבה,
ודווקא כל הטובים
יהודה כ”ץ:
“יהודה, שוב מהר הביתה, כי אנו הולכים ומזדקנים”
(יוסף כץ, אביו של החייל הנעדר יהודה, כפי שצוטט ב 18 בספטמבר 1994 )
יהודה כץ נולד ב -18 ביולי 1959 ברמת-גן. הוריו, יוסף ושרה, הם ניצולי שואה.
כבר כילד גילה יהודה כישרונות יוצאי דופן בלימודים, ובעיקר גילה צימאון רב ללימודי קודש.
לאחר סיום התיכון בחר יהודה להתגייס לצבא במסגרת ה”הסדר”, המשלבת לימודי קודש ושירות צבאי.
יהודה חילק את זמנו בין לימודי קודש בישיבת “כרם ביבנה” לבין שירות בחיל השריון.
בתקופה זו הייתה התעמקותו של יהודה בלימודים לשם דבר.
הוא הקדיש שעות ספורות בלבד לשינה, ואת רוב ימיו ולילותיו בילה בבית המדרש כתלמיד בולט,
מוקף תלמידים אחרים שרצו ליהנות מבקיאותו המופלגת.
הוריו של יהודה חלקו עמו את שאיפתו להפוך ברבות הימים למלומד בולט ולרב גדול וחשוב.
ביוני 1982 תפס הסיוט של סולטן יעקוב את מקומם של חלומות אלו.
כשפרצו פעולות האיבה בלבנון, הצטרף יהודה לחבריו שם.
הוא נשלח לקרב בסולטן יעקוב 10 ימים בלבד לפני מועד שחרורו מהצבא.
כאן, בקרב הכושל בסולטן יעקוב , לפני שהוכרז כנעדר עם חבריו זכריה באומל וצבי פלדמן,
באו לידי ביטוי אמונתו הדתיתומנהיגותו של יהודה בפעם האחרונה.
בסיטואציה חדורת פחדים וחרדות קיבץ יהודה את חבריו ודיבר בפניהם.
בהסתמכו על הידע הנרחב שלו בהלכה ובמוסר,
הוא שוחח עמם על התכונות המוסריות והרגשיות שההלכה תובעת מן החייל היהודי.
הוא הצליח לחזק את חבריו החיילים – שרבים מהם לא חוו מלחמה לפני כן – ולהפחית את עצמת פחדיהם.
במשך השנים תרה משפחת כץ אחרי כל בדל מידע ביחס ליהודה,
מבלי לאבד את האמונה שהוא ישוב אליהם.
על בסיס אמונה זו קראה אחותו, פרחיה, לבנה בשם יוחאי: יו- (קיצור של יהודה) ו-חי (מלשון חיים).
זכרו של יהודה נצור לתמיד גם בלבם של תלמידי “כרם ביבנה” –
מעל ל-20 שנה נישאת תפילה יומית למענו ע”י דורות של תלמידים בישיבה.
ארוניתו של יהודה בישיבה עדיין נושא את שמו ואיש לא נגע בה מאז היעלמו.
