על הילד אברם
בהיותו ישן על מדרגות ביתו בפולין כתום המלחמה.
עיר פולנית,
ירח רם,
וכתמיד עננים בשיט.
בבוא לילה שוכב הילד אברם
על אבני מדרגות הבית.
מתייצבת אמו לפניו מקרוב
וברגליה בארץ איננה נוגעת.
ואומרת: אברם, קר הלילה ורטוב.
ביתה בוא, למיטה המוצעת.
ועונה לה אברם:
אמי, אמי,
לא אישן במיטה ככל ילד.
כי אותך פה ראיתי,
אמי, אמי,
ישנה ובלבך מאכלת.
מתייצב אז אביו ומושיט אליו יד
וגוער בו, שקוף וגבוה.
ואומר לו: אברם, בוא הביתה מיד
בני אברם, חיש הביתה בואה.
ועונה לו אברם:
אבי, אבי,
שם אפחד לעצום העינים.
כי אותך שם ראיתי,
אבי, אבי,
דום ישן בלי ראשך על כתפיים.
אז ניצבת מולו אחותו הקטנה
וקוראת לו הביתה בבכי.
אך עונה לה אברם: שמה את ישנה
עם דמעת המתים על לחי.
לפניו מתייצבות אז שבעים האומות
ואומרות:
הננו עליך!
בשבעים פקודות חוק ושבעים קרדומות
אל הבית הזה נשיבך!
ואותך במיטה המוצעת נניחה
וישנת בה דום כאביך!
ואברם בחלום
צועק “אבי”!
וקורא שם אמו ועונה היא:
בני, אשרי… כי לולא הסכין בלבבי,
לבבי בי נשבר לשנים.
אז בליל הושלך הס
וירח הועם,
ומול ברק פגיונות שוחרים לציד,
היה דבר ה’ אל אברם, אל אברם
הישן בפרוזדור הבית.
לאמור: אל תירא
אל תירא, אברם,
כי גדול ועצום אשימך,
לך לך, דרך ליל מאכלת ודם,
אל הארץ אשר אראך.
לך לך דרך ליל מאכלת ודם
כחיה, כתולע, כציפור.
מברכיך אני אברך, אברהם,
ומקלליך אאור.
כך. לפרק הזה בקורות העיתים
שם קורא בעולם: בעית הפליטים!
אך לא זו הבעיה,
לבלרים בני חיל…
ולא היא הקורעת תיקים ותיל!
ולא היא מוליכה הספינות אלי ים!
כי מוליך אותן רעם עתיק וגבוה,
כי מוליך אותן צו לידותיו של העם,
כי מוליך אותן דבר ה’ אל אברם.
ויחרד אברהם ויפול על פניו
ויצא מני בית ושער
כי הצו שרעם על אברם האב
רועם על אברם הנער.
(נתן אלתרמן)
