הגיע החופש. שאלה גדולה היא כיצד עלינו להתייחס לחופש – האם הוא ביטוי מובהק של חולשה, או שמא צורך נפשי, או אולי סוג ייחודי של ניצול הזמן לשם בנייה אישית? התשובה היא שהחופש הוא גם זה וגם זה, או ליתר דיוק – הוא עשוי להיות כזה או כזה. הכל תלוי כיצד מנצלים אותו ואיזה תוכן יוצקים לתוכו. כיצד נקבע אופיו של החופש, מה הופך אותו לחולשה, לצורך נפשי, או למנוף לבנייה אישית? התשובה המקובלת היא שאופיו של החופש נקבע על ידי האופן המעשי שבו נמלא את החופש. אבל, האמת היא, שהגורם הראשון במעלה הוא "הכוונה הפנימית", כלומר הגדרת המטרה של החופש.
החופש איננו אמור להיות בריחה מבית הספר אלא הרפיה. כשם שמי שרץ מרחק רב, נדרש לעשות תרגילי הרפיה ולנוח בצורה מבוקרת, כך מי שהתאמץ במשך שנת הלימודים זקוק להרפיה. מהו תפקידה של ההרפיה? אחרי ריצה, תפקידה הוא למנוע פגיעה בשרירים, כדי שנוכל לרוץ עוד הרבה פעמים. בדומה לזה, אחרי שנת הלימודים, ההרפיה נועדה להפיג את המתח הנפשי, כדי שנוכל לשוב ללימודים סדירים מתוך שמחה ושלווה נפשית. ההרפיה איננה התפרקות אלא שלב מעבר לקראת חידוש הלמידה.
הגדרת המטרה של העשייה האנושית היא מאוד חשובה, כך לימדנו הרמב"ם.
הרמב"ם כותב שחובתו של האדם היא לחבר את כל מעשיו אל המטרה הגדולה של ידיעת ה'. החידוש בדברי הרמב"ם הוא, שיש אפשרות לחבר את הכל. גם האכילה והשינה יכולות להשתלב במטרה זו, כיצד? אם אדם אוכל על מנת שיהיה גופו בריא וחזק לעבוד את ה', אזי גם אכילתו היא עבודת ה'. "ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת [=במטרה] כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה'… נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל עניין זה צוו חכמים ואמרו: וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו: בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (הל' דעות ג). ההרפייה שנועדה להפיג את המתח הנפשי על מנת שנוכל לעבוד את ה' בכוחות נפשיים רעננים – גם היא עבודת ה'.
הגדרת המטרה של החופש היא חיונית. בלעדיה, יחלוף החופש בחוסר מעש ולא יתרום מאומה, לא מבחינה רוחנית ולא מבחינה נפשית. יחלפו חודשיים ללא כלום, ויישאר טעם מר בפה – טעם של החמצה ופספוס, של בזבוז ותסכול.
על חופש ללא מטרה ניתן ללמוד מתשובתם המוכרת של נערים ונערות הנשאלים מה הם עושים או מה עשו, והם משיבים בעזרת מלה אחת: "סתם!". "מה אתה עושה? – סתם!". תשובה זו היא הבעת עמדה על טיב הזמן בחופש – הזמן בחופש הוא זמן לא ברור, ללא מטרה וללא כיוון. בחסוּת ה"סתם" ניתן לבלות מאות שעות ללא עשייה משמעותית. עומדת חבורת נערים בקרן רחוב או בסניף, ומדברת "סתם" על מגוון עניינים "סתמיים" במשך כמה שעות.
מהי המטרה המוצהרת? "סתם"!
נכון, החופש הוא הרפיה. אבל הרפיה משיגים באמצעות גיוון, באמצעות שינוי, על ידי שבירת השגרה והורדת רף המאמץ, ולא על ידי התנהלות שהיא "סתם". צריך להציב מטרות ברורות לחופש. מי שקשה לו לערוך תכנון מוקדם ארוך טווח, צריך לכל הפחות לתכנן מידי ערב את יום המחרת. אין ללכת לישון לפני תכנון יום המחר. כאשר חסרה תכנית פעילות ברורה, מיד מתגלים קשיים בקימה בבוקר. המוטיבציה לקום יורדת פלאים. כמובן, גם ללא תכנית-יום ברורה, קיימת סיבה טובה לקום בבוקר – תפילת שחרית בזמן. אבל, אין כל ספק שאורח חיים ללא מטרה מוגדרת משבש את התפקוד התקין ופוגע בו, ומחליש את כל מערכות החיים. כל השנה, סדר היום מוכתב על ידי גורמים חיצוניים, ואין בני הנוער נדרשים להתעסק בתכנונים. החופש מניח אתגר לפתחם של בני הנוער, הוא מזמין אותם להתנסות בתכנון, בהגדרת מטרות, בבחירת סדרי עדיפויות.
השורש להתנהגות "סתם" הוא יחס קליל כלפי החיים. נכון, אין לקחת את החיים כבד מדי, אבל גם אין לקחת אותם קל מדי. צריך לקחת את החיים קצת יותר ברצינות מהמקובל אצל הנוער ולהעריך את הפוטנציאל שטמון אפילו ברגע אחד. רגע אחד יכול לשרת מטרות נעלות ולהועיל לחברה, ובאותה מידה הוא יכול להתבזבז לריק, "סתם". גם אל החופש צריך להתייחס ברצינות, להפיק ממנו תועלת, ולא לפורר אותו למנות קטנות על מנת לאבד אותן אחת אחת. יש בני נוער שאומרים: "כל השנה, אני סובל מלחץ. בחופש, אני רוצה להתנהל לאיטי". בבקשה, ובתנאי שתתנהל, ולא תתנוון.
במשך שנת הלימודים יש בני נוער הקובלים על כפייה עודפת מצד מערכת החינוך, הם מתקוממים נגד כל מה שנודף ממנו ריח של כפייה או תכתיב, הם נלחמים נגדו ומורדים בו. הם סולדים מהעונשים המלווים כמו צל את כל מה ש"חייבים" לעשות. הם מבקשים חירות, חופש, מרחב בחירה, עצמאות. לטענתם, הכפייה איננה תורמת מאומה אלא רק מפריעה לעשות את הטוב מפני שהוא טוב. לטענתם, העונשים פוגמים בטעמו של הטוב. הנה, הגיע החופש – הגיע הזמן שיכולים בני הנוער להוכיח בו שהכפייה שמופעלת עליהם מיותרת לחלוטין, ושאפשר לבחור בטוב מפני שהוא טוב, מתוך חופש, מתוך אהבה, ולא רק בגלל יראת העונש. בימי החופש, מוזמנים בני הנוער להוכיח שאין כל צורך בכפייה חיצונית כדי לשמור על אורח חיים דתי, על נורמות מוסריות, על סדרי זמנים, על כללי בטיחות (בטיולים ובטרמפים), על כיבוד הורים, על ניצול יעיל ופורה של הזמן. החופש הגדול
הוא תקופת קבלת האחריות. חופש גדול = אחריות גדולה. חופש ארוך = אחריות ארוכה.
לסיכום: האתגר הגדול של החופש הוא השליטה על הזמן. מי שלא ישלוט על הזמן, מסתכן
בהשתלטות הזמן עליו. כל בני הנוער מוזמנים לעמוד באתגר של החופש הגדול. בהצלחה!
– הרב אלישע אבינר-
