עיגולים של סליחה (פעולה)

פתיחה:

לרוב בקשת סליחה היא לא דבר קל. גם לנו כאנשים בוגרים, לא פעם קשה להודות בפני אדם אחר כי טעינו ולכן אנו מבקשים את סליחתו, במידה והדבר פגע בו באופן ישיר או עקיף. כאשר מדובר בילדים קטנים ונוער, בקשת הסליחה הינה פעולה לא פשוטה כלל. גם אם הילד מרגיש כי טעה ורוצה לבקש סליחה, עצם בקשת ואמירת הסליחה, הוא לא דבר קל ולעיתים בגלל זה הוא נמנע מכך. בפעולה הבאה, נעשה סיעור מוחין על עניין הסליחה, על הקושי שבזה ונסייע לחניכים לתרגל את עצם אמירת הסליחה, בכדי שיראו שבסה”כ מדובר במעשה קל ופשוט בעל ערך גדול. וכך, נסייע להם לבקש סליחה מחבריהם בשבט בסניף במידה ופגעו בהם והם אינם מסוגלים לגשת אליהם ולבקש את סליחתם.

 

מטרת הפעולה:

• החניך יכיר בסיבות לחוסר בקשת הסליחה למרות הפגיעה, ומתוך כך להבין שזהו דבר שצריך לעשות מאמץ בשבילו.
• החניך יתרגל את מעשה הפיזי של אמירת סליחה ויבין, כי לא מדובר בדבר כל כך נורא וכי ניתן לאזור אומץ ולעשות זאת גם באופן אישי, בכל פעם הוא מרגיש כי יש צורך לעשות זאת.
• ניתן לחניך הזדמנות, לבקש סליחה מחבריו לשבט או לסניף, במידה ופגע בהם באופן כלשהו והוא לא מסוגל לעשות זאת בכוחות עצמו.
• החניך יבין ויכיר בחשיבות של בקשת סליחה.

 

שלב א’: 

עורכים סקר קהל:

1.      המדריך שואל – כל מי שאי פעם פגע במישהו אחר שירים יד.

2.      אחר כך נבקש מהחניכים להיזכר בפעם שמישהו פגע בהם.  

3.      המדריך יבקש לחשוב על מקרה ספציפי ואחרי שלכולם יש סיפור בראש, המדריך יגיד  שכל מי שהפוגע התנצל וביקש סליחה אחרי הפגיעה שירים את היד.

נספור כמה ידיים הורמו.

נשאל- למה לא כולם הרימו?

למה לאנשים קשה לבקש סליחה?

מקשיבים למספר תשובות, עוצרים, ואומרים שנמשיך את הדיון יותר מאוחר.

הרי כולנו פוגעים ועושים טעויות, כולנו בני אדם.

בשלב הזה המדריך ידבר על השבט – על זה ששבט הוא כמו משפחה. שכולם אוהבים אחד את השני תומכים אחד בשני.

ודווקא בגלל שאנחנו כל כך קרובים אחד לשני אנחנו גם פוגעים אחד בשני.

שלב ב’:

מספרים סיפור:

“היו היתה עיירה מבודדת בפולין, מיוחדת, שהמייחד אותה הוא ההתנהלות של העיירה, כל אחד היה אחראי על דבר אחר בעיירה, לכל אחד היה תפקיד, היה אחד שהיה אחראי על אנשים שדגו את הדגים לכל אנשי העיירה לקראת ראש השנה, אחד שהיה דואג להכנת היריעות לקראת חג הסוכות.

בדבר אחד העיירה לא הסתפקה במועט, הם לא היה מגדלים אתרוגים אלא הולכים לעיירה אחרת שהיו ידועים כמקום מלא באתרוגים מהודרים, וכל שנה היה את ר’ אריה שהיה יוצא למעין מסע של חודש, שבועיים הלוך ושבועיים חזור. ודואג שיהיה לכולם את האפשרות לקיים את מצוות 4 המינים בהידור.

ובשנה הזו, קרה מקרה אחר, ר’ אריה לא חזר בזמן המתוכנן, יום ועוד יום עבר והוא לא חוזר, התקבלה שמועה שר’ אריה חלה והיה צריך לנוח כחודש כדי לחיות. אבל למצווה לא היה מענה, ולא ידעו כיצד יצליחו לקיים המצווה. ובערב החג הגיע באורח נס אורח שהגיע לעיירה ובידו אתרוג מהודר מאוד, כל אנשי העיירה נלהבו לאור השמועה והתאספו סביבו, אחד ביקש שכולם ישתמשו באתרוג זה והאורח בשמחה הציע שישתמשו בו עוד אפילו לפניו, אותו אחד שלקח מידיו את האתרוג, התרגש מאוד ומרוב השמחה שאפפה אותו נשמט האתרוג מידיו והפיטם נשבר, וכך האתרוג נפסל.

נבהל מאוד אותו האיש. אבל לפני שהספיק להרגיש נבוך, האורח רתח מכעס והפיל עליו את כל האשמה.”

נשאלת השאלה:

מי יותר צריך לבקש סליחה ממי?? (בעל האתרוג מהאדם שהפיל אותו, או להיפך)

או שמא רק אחד צריך לבקש סליחה מהשני?

 

שלב ג’:

עכשיו נעשה משפט ל- “סליחה” (כמשהו ניטרלי, לאו דווקא בהקשר למקרה מסוים)

נעלה אותה לדיון האם היא תצא מורשעת או שמא ברת קיום. (האם צריך לבקש את הסליחה או לא).

מומלץ להכין כובע של שופט מבריסטול שחור – עושים כמו כתר מרצועת בריסטול ומלמעלה מדביקים ריבוע בריסטול שחור. מחברים אותם עם סלוטייפ בתוך העיגול כלפי הריבוע להלן דוגמא.

מחלקים את הקבוצה לשניים, או יותר וקובעים איזה קבוצה/ות הם הסניגורים ואילו הקטגורים. כל קבוצה מקבלת דף ועט וכותבת לפחות 6 טיעונים לכך שהסליחה מורשעת או ברת קיום, בהתאמה.

לאחר 5-10 דקות, עוצרים ונותנים לכל צד לשבת בצד אחר .

אחד מהקבוצה רושם תוך כדי הדיון על גבי לוח או בריסטול גדול את הטיעונים בעד ונגד.

דוגמאות לטיעונים בעד הסליחה:

הדמיון לקב”ה, הסליחה מאחדת, יוצר תקשורת טובה, ענווה, העלמת אנרגיות שליליות, אם אני סולח אולי יסלחו לי גם, כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמיים.

דוגמאות לטיעונים נגד הסליחה:

מלבה את האש-נותנת קיום למעשה, זה משפיל, אולי הוא לא יסלח לי, צביעות- יכול לקרות מצב של אחטא ואשוב, אם אבקש סליחה הצד השני יחשוב שרק אני צריך לבקש סליחה והוא גם פגע בי.

לבסוף חוזרים להרמת הידיים שעשינו קודם,

ושואלים מהם הקשיים שיתכנו בבקשת סליחה?

האם תוכלו להביא דוגמא (מחייכם או מהספרות) למקרה בו היה צריך לבקש סליחה אחד מהשני?  תארו את תחושותיו של המבקש סליחה ומקבלה.

מדברים על הקושי של בקשת הסליחה רואים שיש כאן סיבות לא פשוטות שצריך להתייחס אליהם, שבגללם באמת לא קל לבקש סליחה.

 

שלב ד’

משימה – מעגלים של סליחה

כל אחד הולך ברחבי החדר (אפשר להשמיע שיר ברקע)

ברגע שהמדריך מוחה כף – כל אחד נעמד מול חבר שלו – נותן לו כיף, חיבוק ומבקש סליחה. 

המטרה להרגיל את החניכים לבקש סליחה…

אחרי 2 סבבים נגיד כבדרך אגב  שמי שחושש שאולי הוא פגע במישהו מהחברים יכול לנצל את ההזדמנות לבקש סליחה אמיתית.

אחרי 5 סבבים בערך. 

משימה כללית

1.      כל השבט או הסניף עומד במעגל, המדריך מורה לכל חניך להגיד את המילה סליחה לחניכים או מדריכים העומדים לצדיו. כך נוצר מעגל של אמירת סליחה בין כל החניכים.

2.      המדריך מורה לחניכים להתפזר במרכז תוך כדי שירת “תהה השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון … ” לאחר מעט זמן הוא מפסיק את השירה וכל אחד צריך לבחור מקום אחר במעגל, ושוב כל חניך מבקש סליחה מחניכים או מדריכים שעומדים מצדיו.

עושים זאת מספר פעמים- תלוי ביכולת החניכים.

 

שלב ה’

סיפור שאם יש זמן אפשר לספר, או בזמן אחר :

מקרה מקסים ומרגש של הבעש”ט על סליחה וחזרה בתשובה.

הסיפור שנשכח

לפני מותו קרא הבעל שם את תלמידיו הקרובים אילו, ואמר לכל אחד את אשר צופן לו העתיד ובאיזה אופן יחיה את חייו.
בינהם היה גם תלמיד ששימש כמשרתו האישי ושמו “רבי שמעון ” .
“גורלך”, הוא אמר, “להסתובב בעולם לבקר בכפרים בכל מקום שם חיים יהודים להיכנס לבתים ולספר להם על חוויותיך בזמן שחייתה עימי. ומה שבני האדם יתנו לך בתמורה זה יהיה פרנסתך“.

התמרמר רבי שמעון ואולם הבעש”ט הוסיף “על תדאג, גורלך יהיה טוב”.

סמוך לאחר מכן הלך הבעש”ט לעולמו ורבי שמעון כמצוות רבו החל לספר את סיפוריו תוך כדי מסעותיו בעולם.

כעבור מספר שנים הוא שמע שבאיטליה חי אדם אמיד שאוהב עד מאוד את הבעש”ט ומשתוקק מאוד לשמוע עליו ורבי שמעון גמר אומר בליבו לנסוע מיד לאיטליה וכך עשה.

כאשר הגיע לעירו של היהודי, נאמר לו שהנ”ל חוגג את השבת ברוב פאר והדר ושבכל אחת מסעודות השבת הוא נוהג לשמוע סיפור על הבעש”ט ונוהג לגמול ביד רחבה למספר.

כאשר סופר ליהודי האמיד שהגיע לעירו תלמיד ישיר של הבעש”ט הוא הובל מיד לטירה וקיבל חדר מפואר וצוות של משרתים הועמד לשרתו. במהירות נפוצה השמועה על הגיעו של רבי שמעון ובסעודת השבת הצטופפו רבים שציפו לשמוע את סיפוריו.

בסיום הסעודה הראשונה פנה המארח לרבי שמעון ובקול עדין שאל, האם הוא מוצא את ביתו ראוי לספר סיפור שיזין את נשמותיהם הצמאות.

הזדקף רבי שמעון, הניח את ידיו על משענות הכיסא והניח לדמותו של מורהו לעלות בעיני רוחו ולהנחות את מילותיו. ואולם בניגוד לפעמים קודמות לא הופיעו כלל מילים בפיו ובמקום זה השתלטה עליו ארשת קרירה ומקפיאה, הוא פתח את פיו אך שום קול לא בקע ממנו.

כל המבטים מסביב ננעצו בו ותבעו ממנו סיפור, הוא התאמץ בשנית וראה בעיני רוחו את מזיבוז ונופי העיר (עירו של הבעש”ט, הערה שלי ש.ג. ) ואולם הדמויים סירבו להפוך למילים וברוב יאושו הוא פרץ בבכי.

בהרימו את ראשו הוא פגש במבטים מאשימים של הקהל, פרט לעיניים הידידותיות של המארח שאמר בעדינות, נחכה עד הבוקר אולי זכרונך ישוב אליך.

כל הלילה התענה רבי שמעון על מיטתו ובבוקר לאחר סיום הארוחה, נשאל שוב ע”י מארחו אם יאות לספר סיפור. בבושת פנים השיב רבי שמעון שכל סיפוריו נשתכחו ממנו בפתאומיות ובוודאי יש סיבה גבוהה לדבר. “טוב” השיב המארח “באו נמתין לסעודה השלישית”.

רבי שמעון נאנח וליבו נקרע בקרבו ואולם גם בסעודה השלישית לא חזר אילו זכרונו.

בסיום השבת נפרד המארח מרבי שמעון בהעניקו לו מתנה יפה כדי לפצותו על מסעו הארוך והביט בו בעיניים טובות אך עצובות.

לפתע חש רבי שמעון בשטף של אור שעוטף אותו ולנגד עיניו הופיע בבהירות סיפור מחיי הבעש”ט הקדוש.

מיד חזר רבי שמעון למארחו שציווה עליו לספר לו את סיפורו וכך סיפר רבי שמעון:

 “זה קרה פעם בשבת אחת, לפני המועד שבו היהודים חוגגים את חג החנוכה, כאשר הבעל שם טוב התהלך בביתו מחוסר מנוחה ובעצבות כאילו רוחו עזבה אותו לצורך מאבק והוא חיכה שתשוב אילו.

ואמנם בסיום הסעודה השלישית, הוא ציווה לרתום את הסוסים לעגלה ולהתכונן לנסיעה. כולם נאנחו באנחת רווחה, כי הם ידעו שעל ידי המסע מחוץ לעיר הוא פותר את כל הבעיות.
הפעם נמניתי על שלושת מלוויו שהצטרפו למסע. נסענו כל הלילה “בקפיצת הדרך” בלי לדעת לאן מועדות פנינו. לפנות בוקר מצאנו את עצמנו בעיר גדולה והעגלה כמו מעצמה נעצרה בפתח בית מסוים שדלתותיו וחלונותיו היו מוגפים ושרר בו שקט מיוחד.
הבעל שם טוב הורה לי לדפוק בדלת ואחרי זמן רב נפתח צוהר קטן ולפנינו נעמדה אישה זקנה עם פנים מעונות ומקומטות. “מה מביא אתכם היום לכאן, האם אינכם יודעים שעומד להתרחש טבח, אתם בוודאי זרים כאן ואינכם מכירים את מנהגי העיר. מזה מספר שנים חי כאן בישוף נוצרי שצורר את היהודים והלה ציווה שכל היהודים שימצאו היום ברחוב יעלו לגרדום. לכן אנחנו ספונים בבתינו על המשמר, על כן לכו לכם לעיר אחרת ותחזרו בפעם אחרת”.
אך הבעל שם טוב התעלם מדבריה, נכנס לבית והורה להכניס את הסוסים לאורווה ולפרוק את המצרכים שהבאנו עמנו. אחרי שהתרגלתי לחשכה בבית נוכחתי שמתחבאים שם אנשים רבים.
הבעל שם טוב התעלם ממחאותיה של האישה וניגש לאחד החלונות ופתחו. החלון השקיף על כנסיה גדולה ובה נאספו אנשים רבים לקול צלצולי הפעמונים ואז בכל תרועה גדולה ואפוף בקטורת הופיעה בישוף הדור מתחת לחופה בצבע כסף. כל הקהל השתתק והבישוף שקע בתפילה דוממת.
אז הורה לי הבעל שם טוב ללכת ולקרוא לבישוף ולומר לו כי ישראל הבן של אליעזר נמצא כאן והוא קורא לו לבוא אילו. כל האנשים בחדר התגודדו סביב הבעל שם טוב ונבהלו, אבל הוא התעלם מהם והורה לי “לך מהר”.
יצאתי לכנסיה וניגשתי לבישוף ולחשתי על אוזנו בשפה העברית מה שאמר לי הבעל שם טוב.
אז השיב לי הבישוף בעברית, “אמור למסטר שלך שאני מודע להימצאותו כאן ואבוא אליו לאחר סיום הדרשה”. חזרתי למורי ומסרתי לו את התשובה. הבעל שם טוב חייך והורה לי לשוב אל הבישוף ולהורות לו “שלא יהיה שוטה ושיבוא מייד ועכשיו כי זה הוא שמצווה עליו ישראל הבן של אליעזר”. חזרתי לבישוף והוא הפסיק את דרשתו  ובא עמי כשהוא עטוף בגלימתו הזהובה  ומצנפתו המהודרת והופיע בפני הבעל שם טוב הקדוש, שניהם נכנסו לחדר צדדי והתבודדו שם במשך שעתיים.
אז יצא הבעל שם טוב מהחדר כשבעינו אור השכינה והורני להכין את העגלה והסוסים ואנחנו נסענו משם.
עד היום אינני יודע את שם העיר בה היינו ומה קרה בין הבישוף לבעל שם. אחרי מות מורי העניין פרח לחלוטין מזיכרוני ורק היום הופיע פתאום הסיפור לפני.

כששמע המארח את הסיפור הוא הרים ידיו לשמיים ואמר “אלוהים יברכך רבי שמעון על מילותיך, אני יודע את האמת שבסיפורך ואשלים לך את מה שנעלם ממך:
הבישוף שקראת לו הייתי אני, פעם הייתי יהודי עד שהשתלט עלי הסטרא אחרא והתנצרתי. מהר מאוד עליתי בדרגות והפכתי לבישוף של כל הארץ ושנאתי כלפי היהודים הייתה גדולה. בלילות הייתי אחוז חרטה ובימים נקמתי ביהודים על חוסר המנוחה והסבל שידעתי והוצאתי את זעמי עליהם.
ואולם אבותיי היהודים היו צדיקים ורוחם לא שקטה עקב מעשי, הם חיפשו את הבעל שם טוב וביקשו שיציל את נשמתי האבודה.
אז הופיע האיש הקדוש בחלומותיי ונאבק עם הרוח הרעה שבתוכי מאבק איתנים ובאותה שבת שלפני חנוכה נשמתו של הבעל שם טוב ניצחה וכבשה את רצוני וגמרה בלבי החלטה לעזוב הכל ולחזור ליהדותי. אבל באותו היום שוב הופיעו הספיקות, הפעמונים קראו לי לדרשה, הגלימה שלי, הקטורת ולא הייתי מסוגל לעזוב את כל מה שבניתי ואת התפקיד אותו מילאתי.
אז הופעת אתה וקראת לי ואני ביקשתי לסיים את הדרשה על מנת להתחזק ולעמוד נגד המסטר ואולם כאשר קראת לי בפעם השניה, כל ההתנגדות שעוד נותרה בי התמוססה. המסטר כבש בחזרה את נשמתי והורה לי את הדרך לתשובה וגאולה של נשמתי.
באתי לכאן והעברתי את זמני בתפילה וטהרה בציפייה לגאולה. שכן הבעל שם טוב אמר לי מפורשות כאשר יופיע בפניך אדם מארץ נוכריה ויספר לך את סיפורך, זה יהא הסימן כי כפרת על עוונותיך ונגאלת. כאשר הופעת ושכחת את כל סיפוריך, ידעתי כי זה בגללי, ושקעתי ביתר דביקות בתחינותיי לפני השם, עכשיו כשסיפרת לי את סיפורי אני יודע כי התקיים דבר הבעל שם טוב וסוף סוף נושעתי.
אתה תישאר עכשיו עמי ולא תנדוד עוד ואני אחלק עמך את כל רכושי”.

 

לסיכום:

במהלך הפעולה, הבנו את הקושי שבבקשת סליחה ואת החשיבות של בקשת הסליחה לעומתו. תרגלנו באופן פיזי את בקשת הסליחה, בכדי לחדד בכל אחד מאתנו את ההבנה  שסה”כ בסופו של דבר, מדובר על מעשה פשוט, שכל אחד מאתנו צריך לאזור אומץ ולעשות אותו, במידה והוא חושב כי יש לו צורך לבקש סליחה ממישהו על משהו שעשה.

אנו עומדים בימים שבהם אנו מצטערים על מעשינו ושבים בתשובה. חשוב מאוד לזכור, שבניגוד לעבירות של בין אדם למקום, על עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר. לכן, במיוחד בימים הללו חשוב לעשות מאמץ, לבקש את סליחתם של האנשים שפגענו בהם ולדאוג שהם באמת אכן סולחים לנו וכמובן, לשנות את דרכינו- להיות סבלניים יותר אחד אל השני, להבין, להכיל ולאהוב..