“רבי הונא בשם בר קפרא אמר, בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה. לא שינו את שמם, ראובן ושמעון נחתין, ראובן ושמעון סלקין (כמו ש”ראובן” ו”שמעון” נקראו כך ביורדם למצרים, כך נקראו עדיין באותם שמות כל הדורות שאחריהם עד שנגאלו ממצרים), ולא היו קורין לראובן רופוס, ולשמעון לא היו קורין לוליני, וליוסף לסטים, ולבנימן אלכסנדרא”.
—————-
וכמו מאליה נשאלת השאלה: מדוע ניתן לשם משקל כה גדול, עד כדי כך ש”בזכותו נגאלו ישראל ממצרים”?
דומה שהשמירה על ה”שם” מבטאת את זיקתו של האדם למורשתו ולעברו, לבית אביו ולמולדתו, ויש בה ערובה לשמירת זהותו וה”אני” שלו גם בהיותו נתון לעבדות ושעבוד, ולשמרו מטמיעה והתבוללות.
ואפשר שלא לחינם הוסיפו דרשנים ונתנו טעם באותה תפילה-תקווה שנושאים עמם ההורים במורשת ישראל, בעת הכנסת בנם בבריתו של אברהם אבינו וקריאת שמו לראשונה: “כשם שנכנס לברית” – בשם עברי, כגון יעקב או משה או יוסף – “כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים”. לאמור: גם כשיגדל ויהיה ל”איש”, ישמור על שמו, ולא ייטמע ולא יתבולל עד כדי איבוד זהותו היהודית. כיוצא בו מתפלל יעקב על נכדיו, שנולדו במצרים והיו חשופים לסכנת טמיעה וההתבוללות: “וְיקָרא בהם שמי ושם אבותי, אברהם ויצחק” (בראשית מח, טז).
—————-
הרב קוק העמיק את דברי הגמרא, ציטוט המיוחס לו מבאר את מהות השם והדרישות הנובעות מהאדם בעקבות ההבנה של מהות השם: “את העולם הרוחני צריך כל אחד ואחד לבנות לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה לאחרים והלימוד מעולמם, איננה כי אם הכשרה לבניין הנצחי של עצמו הוא. אבל יש מי שהקשבתו היא כל כך מפוזרת, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי. יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח ולא ידע. אז כל עמלו לריק הוא…”
הרב קוק, קורא לנו להיות עצמנו. לא לבנות את התדמית האישית שלנו בהתאם לאחרים, אלא להביט עמוק בתוכנו ולגלות את ה’אני’ האמיתי שלנו.
הלבוש והשפה הם דברים שמאוד מושפעים מהחברה. האופן שבו אנו מדברים, משתנה מחברה לחברה. אינו דומה שפה של חברה אינטלקטואלית לשפת רחוב. כנ”ל לגבי הלבוש. הלבוש של חברה מסורתית שונה בתכלית מחברה ליברלית.
—————-
רבי זושא מאניפולי אמר שהוא איננו מפחד שכשיעמוד לפני בית דין של מעלה ישאלו אותו מדוע לא הגיע למדרגתו של משה רבנו. על כך יש לו תשובה: לא ניתנו לו הכוחות והכישרונות להיות כזה. “ואולם,” אמר רבי זושא, “אני חושש מאוד מה אענה כשישאלו אותי מדוע לא הייתי זושא”.
—————-
אני אוהב בע”ח, ולעיתים אני גם מבקר בגן החיות. תמיד אני נעצר ליד הכלוב של הקופים ומסתכל בהם שעה ארוכה.
לא, הקופים אינם מצחיקים אותי, להיפך: הם מעוררים בי מחשבות עצובות. הם מזכירים לי את האדם..
לכל בע”ח האחרים לא אכפת בכלל מה אנחנו עושים ליד הכלוב שלהם. הם פשוט לא מתעניינים בנו. אתה יכול לשעות להם פרצופים, לצעוק ולצחוק, והם נשארים אדישים.
לא כן הקוף, אתה רואה מיד שהוא אינו חי חיים עצמאיים, הוא תמיד ערני, ועיניו השחורות מתרוצצות. הוא מתעניין בכל דבר ומנסה לחקות את האדם. אתה מושיט יד והוא עושה כמוך. אתה מגרד בראשך והוא בראשו.
בהתחלה אתה נהנה וצוחק אבל אחרי רגע אתה שואל את עצמך: בן אדם, על מה אתה צוחק?!?!
האם אנחנו איננו מתנהגים כמו הקופים?
ספר אחד בפריז מחליט לשנות את התסרוקות של הנשים כעבור חודש מסתרקות כל הנשים בעולם “כמו בפריז”.
חייט אחד בלונדון מחליט לקצר את השמלות ב-10 ס”מ וכל הנערות בעולם כבר מתהלכות בירכיים חשופות.
והגברים שתיק “גיימס בונד” בידם- האם אינם חקיינים כמו הקופים?
מדוע אנו צוחקים על הקופים- הרי אנחנו מתנהגים בדיוק כמותם!.
