חמישה דברים אירעו בו לאבותינו: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ ישראל,
חרבו שני המקדשים, נחרבה ביתר ועוד.
ועוד צרות רבות ורעות ביום המר הזה – גירוש ספרד, השואה בדורנו ועוד.
מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים,
ונסתלקה שכינה לשמים.
חודש זה הוכיח עצמו פעם אחר פעם כחודש המזומן לפורענות ולקללה.
אולם, ביום שחרב בית המקדש נולד הגואל.
שבת ראשונה שאחרי תשעה שבו, היא שבת של שמחת הנחמה המקווה.
קוראים לה "שבת נחמו" על שם ההפטרה.
ביום ט"ו שבו יש זכר לכמה דברים ששמחו בהם ישראל:
יום שפסקו בו מתי מדבר, יום שניתנו בו הרוגי ביתר לקבורה ועוד.
"אני קובע לכם בכייה לדורות".
באותו היום ממש בו הפך ליבנו נגוע בייאוש אנחנו בוכים כבר אלפיים שנה,
בכל שנה מחדש. אלא שהפעם בכיינו שונה לחלוטין: בכי מתקן…
כיצד?
אלפים בשנים אנו בוכים על חורבן בית-המקדש. כאשר נפטר לאדם קרוב,
בתחילה בוכה הוא עליו הרבה ועם הזמן משתכח המת מלב.
אנחנו לא מפסיקים לבכות על בית המקדש כיוון שאנחנו לא שוכחים אותו.
בכיינו אינו בכי של ייאוש ואובדן אלא הוא בכי של תקווה וצפייה,
בכי שמקרב אותנו בכל שנה ושנה לבניין בית-המקדש מחדש.
הרב ארז משה דורון, "למעלה מן הזמן"
