נרות החנוכה של שייקה
(מעוללות מלחמת השחרור)
בין החיילים שהופקדו לשמור על דרך בורמה לירושלים ועל סולליה היה גם שייקה. שייקה היה חייל למופת ובעל אומץ לב בלתי רגיל. מניצולי השואה היה ממקורבי משפחת האדמו”ר מנרודזיסק, שמת על קידוש ה’ בתאי גזים באחד ממחנות ההשמדה של הגרמנים.
“לא אשכח” אמר פעם כשעיניו מתיזות ניצוצות ונחיריו רוטטים. “את אשר עוללו לנו חיות האדם. יום ולילה רודפות אותי תמונות זוועה שחייתי בעיני. לעולם לא תמחה מזיכרוני כתובת שקראתי על קיר ביהכנ”ס שבו הסתתרתי בעיר קובל. זה היה מכתב פרידה של נערה יהודיה שכתבה לפני הוצאתה להורג דברים אלה: “בת ישראל אני, ושנות חיי עשרים. כמה יפה הוא העולם שמסביבי! האם קַרבו באמת רגעי האחרונים? נקמה! יבוא וינקום נקמתי כל שיקרא בקשתי האחרונה!”
ביטויו הכבד שהפגין אופי, סער, עצמה ותקיפות סיים דבריו: “מאז חולם אני על נקמה ומבקש למלא דברי הצוואה…”
התלאות שעברו על שייקה במחנות לא השפיעו על רוחו הוא. הליכתו ועמידתו היתה תמיד בקומה זקופה בראש מורם. יפי עלומיו נשתמר. רחב מצח היה ועיניו להטו באש נעורים. כמה עשירה היתה נשמתו, מלאה חום ואמונה, תקווה וביטחון היו נסוכים בה!
ערב שבת חנוכה, הטרידו צלפים ערבים ביריות מן הגבעות הסמוכות ל”בית מחסיר” את סוללי הדרך לירושלים. לשווא ניסה מפקד המשלט לאתר את עמדות הצלפים שגרמו להאטת קצב העבודה והשהו את פריצת הדרך לבטרה הנצורה. כשמפקד המשלט התהלך אנה ואנה, אובד עצות ושקוע במחשבות, ניגש אליו שייקה ואמר: “יודע אתה? יש איתי נרות שהבאתי למשלט כדי להדליקן בחג החנוכה” ותוך כדי דיבור חסידי, רצוף פקחות, תמימות וחריפות לימודית שטח הצעתו: “ברשותך מפקדי אחוש לפני רדת הערב לכפר הנטוש “בית מחסיר” ואדליק את הנרות בבית גן קומותיים. צלפי האויב וודאי ישמחו על המטרה שבלב הכפר, ימטירו עליה אש תופת ובדרך זו נגלה עמדותיהם…”
מששמע את דברי שייקה נדלקו עיני המפקד באור שמחה ואמר: “אין ספק שבדרך זו עשויים אנו לגלות את עמדות האויב המוסוות היטב אך כל השבילים והסמטאות לכפר ובכפר בחזקת סכנה. כל דרכי הגישה זרועות מוקשים…”
“אל דאגה” ענה שייקה “בהיותי בעמדת התצפית בדקתי בעיני וסרקתי את כל הדרכים לכפר ומצאתי שביל שכוו סלעי ודרכו אוכל להגיע בבטחה אל הבית הנשקף לכל העברים”.
מה רבה היתה שמחת שייקה כשקיבל לבסוף את הסכמת מפקדו, מצויד ברובה טעון ודרוך, נרות חנוכה וגפרורים גלש לעבר “בית מחסיר” כשהוא מסתיר עצמו מאחורי קפלי קרקע סלעים וצמחים.
חבריו לנשק התפזרו בכל העמדות שבפסגת “המסרק” וצפו בגאווה ובחרדה לעברו. הוא הגיע ליעד נושם ונושף בכבדות. כחייל מחונן ומאומן הציץ תחילה מבעד למשקוף דלת הבית פנימה ולא איבד את עשתונותיו כאשר הבחין בחוט ברזל שחיבר את דלת הבית לנצרת רימון יד שהיה תלוי על הקיר. פתיחת הדלת היתה גורמת להתפוצצות אדירה ולכניעתו ברסיסי מוות. כשהוא מברך “הגומל” טיפס על הקיר המזרחי של הבית הפונה לעבר המשלט ונכנס לתוכו דרך החלון הפתוח. בעוד השמש בשיפולי הרקיע קבע את הנרות על שני ארגזים בקרבת החלונות שנשקפו לעבר הגבעות שבשטח האויב ברך עליהם הדליקם וחזר באותה דרך למשלט כשהוא מפזם “מעוז צור ישועתי…”
עם רדת החשיכה, כשבקע אור הנרות מחלונות הבית ונראה קורץ לכל הסביבה נשמעו יריות רובים ומקלעים לעבר הבית המואר. צלפי האויב שֵׁשַֹשֹוּ על המטרה הבולטת גילו באשם החזקה את עמדותיהם ועוד באותו לילה יצאה מחלקת פלמ”ח וטיהרה את הגבעות מחוליות הצלפים.
כך סייעו נרות חנוכה של שייקה להחשת פריצת הדרך לירושלים.
