חג מתן תורה(פעולה)

מטרת הפעולה:

1. החניך יבין כי ‘מתן תורה’ כולל את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה ואין להפריד ביניהם.
2. החניך ילמד להבדיל בין תפקידה של התורה שבכתב המתווה דרך כללית ובין תפקידה של התורה שבעל-פה המדריכה אותנו ביישום הדרך בנתיבי החיים לפרטי פרטיה.

• כרטיסיות פסוקים ושאלות
• חוט צמר ארוך
• מטפחות לכיסוי העיניים

 

נחלק לכל זוג/שלישיית חניכים אחת מכרטיסיות המשימה (נספח מס’ 1) ובהן פסוק ועליו שאלות בסיסיות.

למדריך! בקבוצה גדולה ניתן לתת את אותו כרטיס כמה פעמים או להכין כרטיסים נוספים באותו עיקרון.

כלומר, לכתוב פסוק מהתורה ולשאול עליו שאלות בסיסיות שאינן ניתנות לפתרון ללא פירוש תורה שבעל-פה.

נבקש מהחניכים לענות על השאלות מתוך עיון בפסוקי התורה.

 

נערוך סבב בין הקבוצות ונשאל:

– האם הצלחתם לענות על השאלות?

– היכן נמצאות התשובות לשאלות אלו?

נפתח עם החניכים דיון בשאלה מדוע אין בתורה שבכתב התייחסות לפרטים הכרחיים אלו אלא בתורה שבעל-פה.

נשאל:

– מהו תפקיד התורה שבכתב לעומת התורה שבעל-פה?

שלב ב’- נבוכים בדרך

כדי לחדד את השאלות ולכוון אותנו לתשובה נערוך עם החניכים משחק קצר.

נבקש מכמה חניכים לעמוד לצד המדריך. נסביר לחניכים כי משימתם להגיע ליעד מסוים (דלת הסניף/קצה המגרש וכו’) בהליכה לאורכו של חוט צמר המוביל אליו.

לאחר שנסביר זאת נבקש מהחניכים לכסות את עיניהם במטפחות, נסדר את החוט בצורה אקראית כך שיוביל אל היעד שנבחר.

נבקש מהחניכים מכוסי העיניים לצעוד בזה אחר זה בדרך הנכונה (החוט) עד ליעד הנבחר. ניתן לחניכים לחוות כמה ניסיונות.

 

נשאל את החניכים:

– באילו קשיים נתקלתם בזמן ההליכה?

– מה נדרש מכם כדי להצליח?

נסביר לחניכים כי משחק זה משמש כמשל ליחס שבין התורה שבכתב – המתווה עבורנו יעד ודרך כוללת להגיע אליו –

ובין התורה שבעל פה – המדריכה אותנו ביישום המעשי של הדרך לפרטי פרטים.

 

נדון בשאלה מדוע אי אפשר לכתוב הכול בתורה שבכתב.

התשובה הפשוטה ביותר שעולה גם מתוך המשחק היא שבדרך אל היעד יש שינויים וחידושים מזדמנים הדורשים התייחסות מתמדת.

למשל במשחק – רוח או בעל-חיים שיזיז את החוט או במציאות – המצאת החשמל. כוחה של התורה שבכתב להביע עיקרון ואידיאל

 (אפילו אם לפעמים הוא אינו מיושם כלשונו, כגון: ‘עין תחת עין’ או ‘בן סורר ומורה’), לכוון אותנו “בגדול”.

לעומתה התורה שבעל פה מדריכה אותנו בנפתולי החיים ונותנת לנו כלים ליישום אותם עקרונות במציאות משתנה ודינמית.

 זו גם הסיבה ש’התורה שבעל-פה’ נקראת כך, אע”פ שבמרוצת השנים הועלתה ומועלית על הכתב:

הדרכה לחיים במציאות משתנה חייבת להיות נתונה לשינויים ולפירושים, כמובן בכפוף לכללי הדרישה שניתנו אף הם מסיני.

במעמד הר סיני קיבלנו את שני חלקי התורה הללו כרוכים יחד, כדברי המדרש בתחילת פרשת בהר:

 “מה תלמוד לומר (מה בא הכתוב ללמדנו במילים) ‘בהר סיני’ – והלוא כל התורה כולה נאמרה מסיני?! אלא לומר לך:

 מה שמיטה נאמרה בכלליה ובפרטיה ודקדוקיה מסיני, אף כל המצוות נאמרו כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני.”

 

 התורה שבכתב ניתנה בסיני עם התורה שבעל פה.

 אין להפריד ביניהן כי הן משלימות זו את זו כמו השילוב בין פרופסור לפיזיקה תאורטית וטכנאי המתמחה בבניית חלליות;

רק עבודה משותפת של שני הכוחות הללו תאפשר לחללית להגיע ליעדה ולבצע את משימותיה בהצלחה; אי אפשר לזה בלא זה.

אפשר להכיר בהכרחיות התורה שבעל-פה גם מתוך קריאה פשוטה בפסוקי התורה שבכתב,

שבלא פירוש צמוד הם בלתי ניתנים ליישום פעמים רבות.

הבנו גם שדווקא בתורת ישראל שהיא תורת חיים יש הכרח בשני חלקים אלו המשלימים זה את זה:

תורה בלתי משתנה שבה טמונים עקרונות נצח ומדריך מעשי ליישום העקרונות בחיי היום יום ולפי צרכי השעה.