ניתן להוריד קובץ ערוך של הלימוד בנספחים
בימי בין המצרים עם ישראל מתייחד עם הזיכרון על חורבן בית המקדש והגלות של עם ישראל.
לפיכך הנהיגו חז”ל דינים ומנהגים מיוחדים לימים אלה. הרבי מליובאוויטש קרא להוסיף בימים האלה
בלימוד התורה ובנתינת צדקה, ובמיוחד בלימוד ענייני המקדש –בתורה שבכתב, בתורה שבעל-פה
ובהלכה. על-ידי לימוד זה נזכה שיתקיימו דברי המדרש: “לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית
בתורה, ובשכר קרייתה, שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית“.
הר הבית בידנו?!?
עתה התרחש פה בהר ולמטה ממנו אחד המעשים המרגשים והמשונים ביותר.
כובש ההר מוטה גור מודיע: הר הבית בידינו. הרב הראשי של צה”ל מריע בשופר בהתרגשות עצומה
ליד הכותל. ראש הממשלה מברך ברכת שהחינו מלב מורטט, מלב העם כולו: שהחיינו וקימנו לעמוד
שוב…על יד הכותל. כותל הדמעות של זכר החורבן. חיל ישראלי נדבק לכותל ובוכה: היה לסמל הנצחון.
מה קורה פה? למה ליד הכותל? למה לא על ההר?
מי חשב אותה שעה על איסורים הלכתיים? ודאי לא גור ואשכול ואותו חיל בוכה ואתם המונים
שהחלו לנהור אל הכותל. לא הלכה עצרה בידם לעלות ולחגוג בהר המשוחרר. הגלות משך
אלפיים שנה גורמת זאת. ציונות אמסיפציונית, אנוסה, גוברת על ציונות גאולתית היסטורית.
חילי צה”ל פורצים דרך שער האריות, ורק עכשיו מעניקים לשער את משמעות שמו. הם פורצים
לרחבת ההר. הם ומפקדיהם רצים לאורכו ובאלכסון לרוחבו של המשטח העצום והמופלא, ומחפשים
את הדרך ל”כותל”. הם שואלים ערבים: איך יורדים אל הכותל? הללו מבוהלים, מראים להם את
הפשפש, את המדרגות התלולות לשכונת המוגרבים. והמשחררים יורדים במדרגות דרך הפשפש.
החילים כובשי הר הבית רצים כאחוזי דיבוק ויורדים אל הכותל, כותל הדמעות, ונדבקים אליו בלהט
רב, בבכי עמוק ומזעזע. וזה המחזה הדרמטי והמצולם ביותר במלחמת ששת הימים.
חזרנו לכותל! אילו הגענו לכותל בדרך לשחרור ההר, ניחא. מובן. טבעי. אבל לא. הקדמנו לכבוש
את ההר. היינו על ההר. ובאורח ספונטני, לא צו מגבוה, ללא שיקול ותכנון, ירדנו לכותל. בחינת
עליה לצורך ירידה.
והרי הכותל אף איננו מכותלי בית המקדש, כי אם מחומת הורדוס שהקיפה את בית המקדש.
והרי כל קדושתו לא באה לו אלא בעטים של האיסורים שהטילו עלינו שליטיה הזרים של העיר
לעלות אל ההר, והיה הוא לנו שריד, זכר, תחליף. ועל כן כותל הדמעות, כי רק את החורבן הזכיר
לנו, ואת קלון היותנו למטה, ואויבים למעלה.
אלפיים שנה ציפה אותו הר נפלא, רווי דם קנאים ולוחמים. חיכה להופעת משחררים יהודים. והנה הם,
הנה באו לו, פרצו אליו בגבורה עילאית.
אך מה זה? לאן הם רצים המשחררים ההם? למה הם רצים ההרה ויורדים? אל הכותל ? העיקר בידיהם,
והם רצים אל התחליף? מה קורה פה , אלוקי צבאות ישראל? ההר נרכש ונכבש וטוהר שוב ושוב בימי
קדם כמעשה חרות רצוני. אל הכותל נדחפנו, נלחצנו…
(מתוך הספר ירושלים – אתגר / ישראל ואריה אלדד, הוצאת כרטא(
“כל רודפיה השיגוה בין המצרים“ )איכה א,ג(
שלושת השבועות של ימי בין המצרים מתחילים בשבעה עשר בתמוז, היום שבו הובקעה חומת
ירושלים ע”י צבא רומי, ומסתיימים בתשעה במנחם-אב, היום שבו העלו באש את בית המקדש.
בימים אלו ממעטים בשמחה לעומת שאר ימי השנה.
בציפייה לבניין אריאל!
“כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה”
לאורך השנים השתרשה בנו תפיסה גלותית, תפיסה השוכחת לפעול לקידום הגאולה, הנמנעת משותפות
משמעותית בבניין אריאל.
התפיסה הזו היא זו שהשכיחה ממנו את הציפיה האמתית שלנו וגרמה לנו להסתפק בכותל. התפיסה
הזו היא זו שמשכיחה מאיתנו את ייעודנו כעם סגולה- להיות אור לגויים, את השתייכותנו לארץ ישראל
ואת כמיהתנו לבנין המקדש.
החיים ללא מקדש- נוטל טעמם. השמחה איננה שמחה, ואפילו טעמו של האוכל תפל לעומת טעמו
קודם החורבן. היום אנחנו יודעים עד כמה ארץ ישראל משמעותית לקיום חיי תורה אמתיים ושלמים,
ולא מסוגלים לתפוס את הירתעותם של אבותינו מהעליה ארצה, ובחירתם הגלותית להמשיך
ולהשתקע בנכר.
במידה מסוימת אנחנו עושים בדיוק כמוהם. אם רק נצליח להבין שתורה ללא בית מקדש איננה
תורה שלמה. שארץ ישראל ללא מקדש אינה ממלאת את יעודה. אם נבין שאנחנו, עם ישראל,
לא ממלאים את תפקידינו כראוי, ולא נוכל לעשות זאת- עד שייבנה המקדש. אולי אז, נדע להתפלל
יותר, נדע לייחל ולקוות, ונפעל בכל מרצנו לקרוב הגאולה.
כתנועת נוער, יש לנו כוח עצום בעשיית מהפכה רוחנית. אפילו אם “רק” כל חניכי התנועה,
יבינו שאנחנו שואפים למקדש- אנחנו כבר עשרה צעדים קדימה. ננסה לדמיין לעצמינו כמה
כח השפעה יש לנו אם נעביר פעילויות בבתי ספר במקומות המגורים שלנו, אם נלמד את הנושא,
אם נפרסם ונעלה אותו למודעות. כל אחת בעיר שלה, ביישוב. יש לנו כח עצום.
יש לנו כח להשתתף בישועת ישראל.
שנזכה!
“ירושלים אמנם תיבנה רק כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף”
