צ’ופרים לטו בשבט

עלה דבק בשלו 
נשאר על ענף 
כפוף ומושפל 
בודד, יחידי, קר,
אך אותו לא יעזוב.
הרוח מכה ונושבת 
אך הוא בשלו- על העץ 
והלוואי וכולנו היינו דבקים בשלנו,
הולכים בדרכנו 
ומעל לכל- לא עוזבים איש את רעהו,
גם כשהרוח נושבת וקר. 

 

*        *        *

 

“אנו בני דור הגאולה, שראינו את הגולה תלושה משורשה הטבעי, נפגעת מכל רוחות וניתנת לבוז ולמשיסה למכות הגויים, קינאנו בעץ וחלמנו על תחיית העם המושרש במולדתו כאותו העץ ששורשיו מעמיקים באדמה וענפיו פונים לשמים. העץ היה לנו לסמל דרכנו ותחייתנו, לאחֵד הארץ עם השמים, את השורש עם גזעו, את התורה עם העבודה. רצינו להכות שורשים באדמה, פשוטו כמשמעו, והשתוקקנו יחד עם זה להתעלות ולהידבק בשמים. ומכאן רצוננו העז לנטוע עצים במולדת והחיבה הרבה שאנו מחדירים בלב הילד אל העץ. כי מחוץ לברכה הרבה הבאה לאדם מן העץ אנו רואים בו סמל הגאולה והפדות“.  (שלום קרניאל.)

 

*        *        *

 

כל אחד מאיתנו הוא עלה אחד מעץ עבות

עץ בן 4000 שנה.

שעל אף הרוח והסער, הפוגרומים והצער,

הוא שרד ולא אבד.

בכל דור ודור קמים עליו

והוא כמו להכעיס אינו מוותר- מסרב להישבר.

וזו מהסיבה הפשוטה ששורשיו העמוקים ממקור הקודש יונקים

אדון הכל – הקב”ה אותו מחייה!

וכך גם אתה, אני, כולנו וכל עלה

בעזרת תורת ה’ צומח ועולה

“אומתנו אינה אומה אלא בתורתה”

ולכן, על אף הקושי והאויבים, נכיר בייחודנו

וביחד עוד יהודים נחזק עוד ועוד את עמינו.

נתעמק עוד ועוד

נשאל שאלות וננסה להבין

נשתדל להקפיד בקיום מצוות

אזי- נחבר עצמנו לעץ הדוות

ובזכות עזרתנו לעם ישראל

נזכה בעז”ה לביאת גואל.

 

*        *        *

 

כמו האילן

השואב כוחותיו מן המקורות,

הגדל, פורח ומשגשג

הנותן פרותיו וצילו לכולם

גם אתה

פרח, גדל, שגשג

תן פרותיך וצילך לכולם

 

*        *        *

 

בנטיעת עץ ובכלל, הכל תלוי בנו

בגישה ובנק’ הראיה שלנו

אפשר לומר שהעץ תקוע

ושרע לו כל השבוע.

אך אפשר גם לומר שהעץ נטוע

וציפורים מזמרות לו באופן קבוע

ורק אם באמת נראה את הטוב בכל דבר,

יהיה לנו (בעז”ה) ט”ו בשבט נהדר

ולכן גם אם יש בוץ, קר ואפל

תעלו חיוך והכל יראה אחר…

 

*        *        *

 

סיפר מנהיג המזרחי הרב זאב גולד ז”ל:

“בחגיגת מטעים במגדיאל אשר בשרון, נתכבד הרב בנטיעה ראשונה. כשקם והלך לנטוע התרגש מאוד, עיניו זלגו דמעות ופניו היו כלפיד אש. כשהגישו לו את המעדר, סירב לקחתו והתכופף ובידו טיפל ברגבי האדמה, כשכולו נתון ברעדת קודש.

אחד המקורבים הרשה לעצמו לשאול את הרב מדוע הוא מתרגש כל כך? והרב השיב ואמר: נטיעת עץ פרי בארץ ישראל, אין זו סתם פעולה חקלאית רגילה, זוהי  התדבקות במידותיו של הקב”ה, שאף הוא התעסק במטע הארץ תחילה.                                       

לא נאה לה למצווה כה חשובה להשתמש במעדר אשר מהווה “חציצה” בין האדם לבין אדמת הקודש”.

                      (מועדי הראי”ה)

 

*        *        *

 

בחמישה עשר בשבט,

בבא אביב אלינו,

יורד מלאך, פנקס ביד,

רושם כל ציץ, כל עץ כל בד

וכל נטעי גננו.

מעיר אל עיר, מכפר אל כפר,

נישא הוא קל כנפיים.

חוקר בגיא,

בודק בהר,

עובר ביעף את המדבר

ושב אל השמיים.

וכשהפנקס יהיה מלא

בעץ וציץ ושיח,

כשהמדבר יהפוך שדה

וכל ארצנו גן רווה –

יופיע המשיח!

 

*        *        *

 

בשתי ידיך אתה נוטע עץ.

אתה משיב ירוק לאדמה.

בשתי ידיך אתה מביא אל יובש השדות

ימים יפים של נחמה.

אתה נותן לאדמה אוויר צלול וקריר ונוף וצל.

את, גם את, מפריחה העמק וההר,

את ארץ ישראל.

 

*        *        *

 

סיפר הרב אריה לוין: “זכרתי ימים מקדם,

משנת תרס”ה שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו,

לעלות על אדמת הקודש ביפו.

שחרתי בראשונה את פני רבי הרב קוק זצוק”ל,

קיבלתי בסבר פנים יפות כדרכו בקודש לכל אחד, שוחחנו בדברי תורה.

אחרי תפילת מנחה יצא רבינו, כדרכו בקודש, לשוח בשדה לצמצם מחשבותיו, ואני התלוויתי איתו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח, הזדעזע רבינו ואמר לי בנחת, כי הוא נזהר מאוד לבלתי קטף בלי תולעת עשב או פרח שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה,

שאין לו מזל מלמעלה ואומר לו גדל. כל ציץ עשב אומר דבר,

כל אבן לוחשת איזה סוד, כל הבריאה אומרת שירה…

 

*        *        *

 

ראש השנה לאילנות, שנקבע בט”ו בשבט,

מסמל את גאולת ישראל,

“כימי העץ ימי עמי”.

 

נמשלו ישראל לעץ העומד ערום וקפוא בחורף.

הסופות מטלטלות אותו ומאיימות עליו לעוקרו,

                                           לכאורה מצבו ללא תקווה.

אולם גם בשעה זו בעצם ימי החורף,

                     יונק האילן חיות מחודשת ממעמקי האדמה.

כך ישראל נתונים לביזה ולמשיסה כל הימים,

                  ודווקא במעבה האפילה נרקם אורו של משיח.

למראית עין שולט הייאוש, אולם השרף עולה כבר באילנות.

(עפ”י ר’ ישראל מרוז’ין)

 

*        *        *

 

יש חג אחד, חג אהוב וישן

שמסומן בקטן לכולם ביומן

והוא רוצה להודיע

שלמרות הכל – הוא עוד לא בוטל.

והוא רוצה להגיד שלא נורא ולא נחוץ

לטעת עצים דווקא בחוץ

כל אחד בתוכו, בפנים עמוק עמוק

יכול לטעת לעצמו עץ קטן, שתיל ירוק

שתיל קטן שיצמח יעלה ענפים וישלח שורשים

ויזכיר לכל אחד בתוכו שהוא עודנו מגשים…

הוא מגשים איזה רצון

איזה תקווה שיש בתוכו איזה חזון.

כי העץ הקטן הזה מזכיר עץ שנשתל

ושולח שורשים נאחז ברקע ומפריח שממה,

הוא הקשר בין העם לאדמה.

ולא משנה איפה שתלנו אותו,

בקרקע או עמוק בנשמה…

 

*        *        *

 

למדני אלוקי ברך והתפלל

על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל

על החירות הזאת לחוש, לראות, לנשום,

                  לדעת, לייחל, להיכשל.

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל

בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל

לבל יהא יומי היום כתמול שלשום

          לבל יהיה יומי עלי הרגל…

                      (לאה גולדברג)

 

*        *        *

 

תפקידם של התאים המתים:

 

חלקים שונים לעץ: שורשים וגזע, ענפים ועלים, פרחים ופירות, ולכל אחד תפקיד משלו, וכולם נותנים זה לזה ומקבלים זה מזה. כל ניתוק עלה מענף, ענף מגזע וגזע משורשו יביא עליהם כליה, כי חיבורם לחטיבה האורגנית של עץ הוא מקור חיותם. כך אף לכל יחיד בישראל יש לו תפקיד ייחודי, אך קשור לעץ החיים של האומה והוא מקור חיותו. נקודה זו הוארה מזווית מיוחדת, בדברי אחד המפקדים הבכירים בצה”ל על חברו שנפל בקרב וכך אמר: “הכתוב אומר: “כי כימי העץ ימי עמי”. העם דומה לעץ, שניהם בנויים כחטיבה אורגנית, ולכל פרט תפקיד בחטיבה. אבל כשלמדנו בשיעור בוטניקה כי אין אף חלק בעץ שאין לו תפקיד, אזרתי עוז ושאלתי את המורה: “הרי למדנו שיש לעץ גם תאים מתים שסיימו את תפקידם ובכל זאת נותרו בעץ, תאים אלה מה תפקידם?” השיב לי המורה במאור פנים: “גם לתאים אלה יש תפקיד!!! הם מאפשרים לעץ לזקוף את קומתו כלפי מעלה”. וכאן הוסיף המפקד, ודמעות בעיניו: “אחי ורעי אשר נפלת בקרב, ועמך מקדשי ה’ בכל הדורות מימי קדם ועד היום, כולכם נותרתם עימנו כחלק אורגני בגוף האומה. אתם נותנים לנו את היכולת לזקוף את קומתנו ולהמשיך לצמוח מעלה מעלה”.

 

(לקוח מתוך “מעט מן האור”, הרב חנן פורת)

 

*        *        *

 

ט”ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, והנה האדם עץ השדה – יש באדם כמה פרטים בהם הוא דומה לאילן.

האילן מורכב שלושה חלקים עיקריים: השורש, גוף האילן והפירות.

השורש – חבוי בבטן האדמה ואינו נראה. אולם ממנו שואב העץ כולו את חיותו, כאשר שורשיו של האילן איתנים – לא תוכל כל רוח סערה לזעזעו.

השורש הוא האמונה. האמונה קושרת את האדם לבוראו, גם כאשר הוא גדול בחוכמה, בתורה ובמצוות, יונק הוא את חיותו מהאמונה שלו, האמונה צריכה להיות עזה ותקיפה גם טרם למד וגדל בחוכמה, כמו הנטע הרך שזקוק לשורשים איתנים על מנת להתקיים, לצמוח ולגדול.

גוף האילן – רובו המכריע של האילן, כל יופיו של האילן מתבטא במראה הגזע, הענפים והעלים, גוף האילן הולך וגדל בכל העת, יש ענפים שמסתעפים ומתפצלים לכמה ענפים, הגזע מתעבה משנה לשנה. גוף האילן הוא התורה וקיום המצוות, לימוד התורה והמעשים הטובים צריכים להיות רוב רובם של מעשיו ועיסוקיו של האדם, עליו להרבות בהם כמו ענפי העץ הגדלים ומתרבים. יש מצוות שכוללות בתוכן כמה מצוות, כמו ענפי העץ המסתעפים לענפים אחרים, המצוות שעושה האדם נראות לעין כל, שלא כמו האמונה, המשולה לשורש שאין איש רואהו, האמונה מחיה את המצוות, כמו השורש המחיה את הענפים. אולם האילן מגיע לשלמותו לא ע”י השורש, הגזע והענפים בלבד, אלא רק כאשר הוא עושה פירות, ועוד יותר, כאשר הגרעין שבתוך הפרי מצמיח אילנות חדשים, תכליתו של האילן – פירותיו.

תכלית שלמותו של האדם כאשר אינו מסתפק בקיום כל המוטל בינו לבין עצמו, אלא משפיע על סביבתו, כדי שגם האנשים שסביבו יהיו אילנות בעלי שורשים (אמונה), גזע וענפים (תורה ומעשים טובים) ונושאי פירות (מזכים את הרבים).

תפקידו של האדם לדאוג גם לאחרים, לעשות פירות ולהצמיח אילנות חדשים, לעסוק עם הזולת.

זו הוראה מט”ו בשבט, ראש השנה לאילנות, ראשית, צריכה להיות

האמונה – מבוססת ואיתנה.

לאחריה – תורה ומצוות בריבוי וכראוי,

והשלמות היא – בטיבו של הפרי והגרעין – בזיכוי הרבים.

 

(משיחותיו של הרבי מילובאויטש)