תחנה 1: זכרון צבעים
יש קרשים בכל מיני צבעים וקרש אחד שמצויירת עליו דוגמה, על פיה צריך לסדר את הקרשים הצבעוניים. הקבוצה מקבלת את הדוגמה למשך חצי דקה ואחכ עליה לסדר את הקרשים הצבעוניים ללא הדוגמה.
– גם משבצת אחת שלא במקום הרסה לכל הקבוצה. תשומת הלב לדברים הקטנים. לדבר על מעשים קטנים שלנו שמשנים עולם, להתייחס לרב נריה.
– לפעמים נראה שאני לא חשוב, שלא צריך אותי, אבל אם אני לא עושה את התפקיד שלי- הכל מקרטע.
הרב נריה היה אוסף בכל יום מחט אחת קטנה, לכאורה נראה הדבר תמוה ולא מובן, יש כל כך הרבה מחטים ואין סיכוי לנקות את כל השביל! והוא היה מרים מחט אחת בלבד. בכל יום מחט אחת.
זה היה סיפור חייו. הרב נריה האמין שערך גדול יכול להיבנות אך ורק על גבי הרבה מעשים קטנים. הוא יכל לראות את המחט הקטנה, לצד השביל הגדול מלא המחטים, את הפרטים הקטנים לצד המשימה הגדולה, הוא האמין בכל ליבו בשינוי שהוא אפשרי, שהמהפכה מתחילה בצעדים קטנים. הוא התחיל והקים ישיבה קטנה, 13 תלמידים בלבד, בתנאים לא פשוטים.. ולאט לאט עוד ישיבה ועוד אולפנא ועוד סניף ועוד מפעל ועוד ועוד, וכך יצר מהפכה ענקית. הרב נריה לא חינך או לימד לעשות דברים גדולים, ובבת אחת, אלא האמין במעשים קטנים יום יומיים. עוד מעשה טוב עוד שיעור או תלמיד או מילה טובה עוד ישיבה עוד נר ועוד נר לא צריך להבה גדולה ושורפת או מדורה נוראית אלא כל אחד במקומו יוסיף עוד חיוך ועוד מעט אור בנשמה של מישהו ובסוף יהיה אור גדול.
הסיפור: השביל עליו היה הרב נריה עולה אל הישיבה ויורד ממנה, היה מלא מחטי אורן שנשרו מעצי החורשה הסמוכה. בכל פעם שעבר הרב בשביל, היה מתכופף, מרים מחט אחת של אורן, ומניח אותה אחר כבוד בפח האשפה. כך בכל פעם מחדש-היה מפנה מחט אחת מתוך רבבות המחטים שעל השביל. יום אחד, החליט אחד התלמידים לשאול את הרב נריה לפשר העניין. הרב חייך וענה: “המחט האחת הזו שוב לא תהיה עוד על השביל…”.
תחנה 2: מסירות
מסירות עם הרבה כדורים. מתחילים עם אחד ולאט לאט מוסיפים. נגיד מראש שכל חניך צריך לספור כמה פעמים הוא קיבל את הכדור. אח”כ נעשה סבב כמה כל אחד קיבל/ מי קיבל יותר מ.. פחות מ.. וכו.
נשאל האם הם היו רגישים אחד לשני, שמו לב למי שלא קיבל וכו’.. הנקודה העיקרית שיוצאת מהסיפור על הרב נריה היא הלב הרחב שלו, רגישות, תשומת לב. איך אני שם לב לדברים קטנים שקורים. גם כשאנחנו רצים בתוך החיים אנחנו צריכים לשים לב מה קורה סביבנו כמו הרב נריה. ראש הישיבה שיש לו עוד מלא אנשים לברך שם לב לילדה הקטנה שמחכה בצד..
הסיפור: באחד הימים הבחין מאיר בתור ארוך המשתרך בכניסה לבית המדרש. “מה זה?” שאל מאיר את חברו, ידידיה. “כך זה בכל שנה בערב יום הכיפורים. הרב נריה מברך כל תלמיד ומחלק לו סוכריה. אפילו הרבנים מחכים בתור לקבל ברכה מראש הישיבה! הרי בערב יום הכיפורים ראוי להרבות באכילה, לא? חוץ מזה, הוא רוצה לזכות ולענות אמן לכל הברכות לקראת היום הקדוש! קדימה, הצטרף גם אתה לתור!”. הרב חילק את הסוכריות במשך כל הבוקר. לפתע צדה את עינו ילדה קטנה, בתו של אחד הר”מים, שעמדה נבוכה בקצה המסדרון. גם היא רצתה סוכריה, אך היתה נבוכה להצטופף בין הרבנים והתלמידים הבוגרים. הרב סימן לה באצבעו והזמינה אל ראש התור. בחיוך גדול העניק לה סוכריה ואיחל גם לה: “שנה טובה ומתוקה!”.
תחנה 3: סידורי משפטים, נתינה
על גב כל חניך תודבק מילה מתוך משפט. על החניכים לסדר את המילים למשפטים בעלי משמעות.
הנקודה המרכזית שהוצאנו מהסיפור היא הנתינה של הרב, נתינה מוחלטת בלב רחב ופתוח.
המשפטים:
1. יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה. (הרב דסלר)
2. גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה
3. ואהבת לרעך כמוך
הסיפור: בוקר אחד כינס הרב נריה קבוצה של תלמידי כיתה י”ב וביקש: “זכינו, וגל עליה גדול הגיע ארצה לאחרונה. קבוצת נערים מתוכם מתעניינת ללמוד בישיבתנו. הם יגיעו לביקור בהמשך היום ויישארו כאן כמה ימים. אנא, דאגו עבורם לקבלת פנים חמה!” יונתן, תלמיד בכיתה י”ב, שאל את הרב: “והיכן יישנו האורחים?”. “מה זאת אומרת? יישנו יחד אתכם בחדריכם כמובן! האם תוכלו להביא מזרנים מהמחסן של הישיבה?”. “בטח, אשמח להביא עבורם מזרנים!” אמר יונתן. “אני חושב קצת אחרת, יונתן…” העיר הרב נריה בחיוך. “המזרנים אינם בשביל האורחים, אלא בשבילכם. אל האורחים אנחנו מתייחסים כמו אל בני מלכים! הם יישנו על המיטות, ואני בטוח שאתם, בני הישיבה, תסתדרו גם עם מזרן על הרצפה…”
תחנה 4: מסלול על עיוור
מסלול של נ”צ כשבכל נקודה ישנה משימה שעל החניכים לבצע. החניכים יעברו את המסלול בזוגות- כשחניך אחד עם עיניים עצומות והשני מוביל. המוביל רק מוביל וה’עיוורת’ היא המבצעת בלבד.
הנקודה העיקרית- נתינה שלוקחת בחשבון את הצרכים של המקבל, נתינה מכל הלב… נשאל- איך הובלתי/ איך הובילו אותי. האם בצורה ששיתפתי את החניך השני, הסברתי לו איפה אנחנו ולאן או רק הכתבתי לו מה לומר. רק הרואה יודע מה הוא צריך לעשות בכל מקום. מותר לו רק לדבר ולא לעשות. קטנים יתנו יד, גדולים לא. אסור להם להקריא את המשימה (לא נגיד את זה- אבל מותר להם להגיד במילים אחרות).
הסיפור: נדב היה ילד כבד שמיעה שהתחיל ללמוד בישיבת כפר הרואה. עד כה, בעיית השמיעה לא מנעה ממנו שום דבר. אך כעת, כשישב בבית מדרש הומה תלמידים, כולם למדו בקול והרעש הפריע לו. נדב ביקש מחננאל שוב ושוב שיחזור על דבריו כדי שיצליח להבין. לקראת הצהריים היה נדב מותש מהנסיונות לשמוע ולהבין את חברו. הרעש וההמולה הפריעו לנדב להתרכז יום אחרי יום, ונדב החל להתיאש: “אולי הישיבה לא מתאימה לי כל כך…” הרהר בצער. נדב החליט להתייעץ עם ראש הישיבה. הוא ניגש אל הרב נריה ודפק בשקט. “בבקשה!” קרא הרב נריה וקידם את פניו בחיוך רחב. נדב התיישב מולו והתחיל לספר כמה התרגש להגיע סוף סוף לישיבה וכמה הוא נהנה מלימוד התורה ומהאווירה בישיבה. לבסוף תאר את הקושי הגדול ללמוד בבית המדרש הרועש. כשסיים לדבר נשא עיניים שואלות אל הרב. “מה הבעיה?” ענה הרב נריה בפשטות. “הרי לך מפתח!” אמר והגיש לנדב מפתח קטן. “זהו המפתח לחדרי. כאן תמצא שולחן וכסאות לך ולחברותא שלך, ספרים כיד המלך והעיקר- שקט! אתה מוזמן לכאן בכל עת שתחפוץ!”.
סיכום- תחנה 5: קישוט מגנט
חווינו תוכן משמעותי, ודיברנו על נקודות חשובות הנוגעות לחיים של החניכים. זה הזמן לדבר עם החניכים על מה שלמדנו, ושכל חניך יכתוב לעצמו נקודה שהוא לוקח איתו מתוך דמותו של הרב נריה.
