ט”ו בשבט תש”ן. נוטעים בגבעה מסולעת שליד בית-הספר. קשה ביותר לחפור ולשתול, למרות שהשתילים קטנים ולא מצריכים חפירה מאד גדולה.
אלחנן חופר בידיים. במאמץ אדיר, בעקשנות. בלהיטות. משתדל למהר.
– “אלחנן, לעזור לך עם המעדר שהבאנו מהבית?”
– “לא.”
רצונו של אדם -כבודו. מהצד זה נראה מצחיק. אני, שמכירה את אלחנן, הבנתי מיד את כיוון מחשבתו.
כעבור זמן מה אני רואה אותו חופר את הבורות לשתילים במעדר. ממהר מאד, חופר בקדחתנות, בריכוז עצום. רץ להביא שתילים, שותל בקפידה דקדקנית, ונחפז לבור הבא.
– “אלחנן, התייאשת מהחפירה באצבעות?”
– “לא.”
רצונו של אדם -כבודו. בראותי שהוא לחוץ להספיק לנטוע ככל היותר וכל כולו מרוכז באיזו חרדת קודש שמחה, לא רציתי להפריעו בשיחותי.
בדרך הביתה שאלתיו לפשר התנהגותו.
והסביר: “התלבטתי. מצד אחד רציתי לחפור ולשתול בגופי ממש, בלי תיווך של מעדר, זו אדמת ארץ-ישראל; ומצד שני רציתי להספיק לשתול כמה שיותר עצים בארץ-ישראל. וכיוון שלא ידעתי להחליט – עשיתי חצי כך וחצי כך”.
(רחל סלע לבנה אלחנן באחת האזכרות)
שנזכה להבין ולהכיל את הקדושה של הארץ המטורפת שלנו!! איזה כיף לנו שזכינו לצאת למסע הזה!!
ולא לשכוח: כל המהלך בארץ ישראל ארבע אמות חדשות זוכה לחלק בעולם הבא!.
