רגישות של מחנך- דברים לזכר מו”ר הרב משה צבי נריה, ז”ך שנים לפטירתו
פיני אפרתי- מנכ”ל בית הציונות הדתית בכפר הרוא”ה
לפני 43 צעדתי את צעדי הראשונים אל הגבעה בכפר הרוא”ה, נער שישיסט (כיתה י’), מגיע לילמוד בישיבה, ישיבת בני עקיבא בכפר הרוא”ה, וכל זה לאחר שלא כל כך הסתדרתי במסגרות קודמות.
הרב נריה שכבר נפגשנו בראיון הקבלה, מקבל את פני המבוהלות, שוב להתחיל מסגרת חינוכית, שוב להתעמת עם צוות חינוכי, ובאמירה פשוטה, “אצלנו זה בית”, לא בטח שאלו המילים המדויקות שהוא פתח ואמר, אבל כך הרגשתי, שהגעתי לישיבה שהיא בית, ומאז נקשרה נפשי במקום.
הרב נריה, מחנך ענק, תלמיד חכם עצום, מהפכן, מנהיג ציבור, משורר, ועל כל חלק וחלק מאישיותו ראוי לכתוב, בחרתי הפעם לספר שני סיפורים כמחנך הרגיש להלכי הנפש של המתחנך.
בתחילת השמינית (כיתה יב’), בזמנו זה היה הגיל שמתחילים להוציא רישיון נהיגה, הורי שהפרוטה לא היתה מצוויה בכיסם, ומניח שגם משיקולים חינוכיים, אמרו לי תעמול, תשיג את המימון ותלמד לקראת רישיון.
כתושב פרדס חנה, היינו עובדים במאפיה המקומית שאפתה לכל האזור, בימי חמישי הם גיסו בחורים לסייע בעומס של אפיית חלות לשבת, ואני שכבר אז הייתי מומחה בעשיית הצורות לחלות הייתי מאוד מבוקש על ידי בעל המקום.
בימי חמישי בתום סדר ערב הייתי “בורח” מהישיבה וחוזר לקראת תפילת שחרית, ומביא איתי חלות לארוחת בוקר.
כהרגלו של הרב נריה, היה מידי פעם יושב וסועד עמנו בחדר האוכל, יום שישי אחד הרב נריה רואה שהחברים אוכלים חלות, מאיפה החלות שאל את הסועדים ? הא, אפרתי מביא לנו.
הרב נריה התיישב על ידי ושאל מאיפה החלות, שיתפתי בצורך שלי בכסף, והיכן אני עובד.
הרב נריה ברגישות של מחנך ענק, לא כעס על בריחתי מהישיבה, שאל אותי האם אני מוכן לעסקה?
עסקה עם הרב נשמע מעניין עניתי לו, “שיהיה לך מספיק תקציב לרישיון תפסיק לעבוד”, הנה קיבלתי אישור ולא צריך להתחבא מהר”מ והמדריך, יש לי אישור מראש הישיבה, עניתי כן מוכן להסכם, ואז נעמד הרב נריה והוא נמוך קומה, ומוסיף לי משפט נוסף, ועוד משהו, אל תקלקל את טעם השבת לחברים (לצעירים שקוראים, אי שם בסוף שנות ה 80, לא היה מבחר גדול של לחמים, וחלות רגילות לשבת היו “מעדן” מיוחד מאוד, סתם כך ביום חול לא היינו אוכלים “מעדן” של חלה), מחנך שמבין שקשוב, שיודע לגעת בנקודות הנכונות.
וסיפור נוסף, בתום השמינית, התגייסתי לצנחנים, כמה חודשים לאחר הגיוס, החלה מלחמת של”ג (לבנון הראשונה), בקרבות שהיו לקראת ראש השנה נלחמו במערב ביירות, ופלוגתי ספגה מכה קשה עם מפקד שנהרג, וחברים רבים נפצעו, כמה מאות מטרים מאיתנו נלחמו חיילי השייטת וגם שם נהרג לוחם, שממש ראיתי את חילוצו מהקרב, והלוחם הינו יוני יצחק הי”ד מטבריה, חברי לספסל הלימודים בישיבה בכפר הרוא”ה, זעזוע של בחור בן 19 שחברו נהרג טלטלה אותי מאוד, אבל אז, היה הנורמה בצנחנים “צנחנים לא בוכים”. (על זה חובר השיר “חיילים בוכים בלילה”)
בערב יום כיפר ירדנו הפלוגה לסוג של החלפת כוחות, לבסיס הצנחנים בבית ליד, ביקשתי ממפקדי לרדת בכפר הרוא”ה להתברך ממו”ר הרב נריה לקראת יום כיפור (כמובן שירדנו מלבנון ישר לבית ליד, ללא אישורי יציאה הביתה, והיינו בכוננות ביום כפור בבסיס).
בהגיעי לבתו של הרב, הרבנית אמרה לי שהרב עוד בישיבה (היה סביב השעה 10:00 בבוקר), בעלותי בשביל שעולה לקראת בנין “הכיפה” המפורסם, הדרך שהרב נריה פוסע תמיד, והנה הרב נריה יורד לקראתי, הנה החיל עם ריח של לוחם, נפגש עם רבו, ובלי יכולת לעצור את הדמעות, מתחבק עם הרב, והרב ברגישותו ובהכרתו את המנטליות הצבאית אומר: “בישיבה מותר לבכות”, פתאום, הבנתי זה בסדר אפשר לבכות, ובכינו שנינו על יד העמוד, על חברנו יוני הי”ד.
עד היום בדרכי לעבודתי ב”בית הצינות הדתית” אני חולף במקום והזיכרונות צפות מחדש, “בישיבה מותר לבכות”, ובהרבה שיחות לתלמידים, ולמחנכים “בישיבה”, “בבית הציונות הדתית” ובפרומים רבים, מרשה לעצמי להתרגש ולבכות, כי הרב נריה המחנך הרגיש חינכני שמותר (ואפילו טוב ונכון) לבכות.
וסיפור נוסף, מספר ימים אחרי האירוסין שלי עם רחל אישתי, אמרתי לה נוסעים להתברך אצל מו”ר הרב נריה, הגענו בשעת ערב מוקדמת, ישבנו בחדרו, הרבנית הצטרפה, הכלה רחל (אישתי), היתה נרגשת מאוד מהמעמד, והרב נריה שאל על משפחתה, משפחת שרון מפרדס חנה, הא אומר הרב נריה הבת של יצחק שלמד תקופה קצרה אצלנו בישיבה ? וגם הנכדה של משה סקורטבסקי איש פועל המזרחי, כן ענתה רחל. סיפר והרחיב על פועלו של סבא שלה, ואז שאל את מכירה את בת דודה של אבא שלך ? איזה שאלה בחשש? רותי מקיבוץ טירת צבי. בטח, אנחנו נוסעים לשם כל קיץ, ואז הרב נריה פוצח בשיר על רותי, ומספר זה שיר שכתבתי עליה, היא התינוקת הראשונה של הקיבוץ, תינוקת שעברה את הקרבות וחיברתי לה “שיר ערש לרותי”, והרבנית הוסיפה שאנו שרנו לילדים שלנו את השיר הזה שהלכו לישון. פתאום כל הלחץ וההתרגשות של הכלה רחל התפוגג, איזה עדינות ורגישות לקרב את האורחים, והשיחה המשיכה על בנין בית של תורה ושליחות.
וסיפור נוסף, שבאנו עם ההזמנה להזמין את הרב לחתונתנו, על חלקה הראשון של ההזמנה היה הפסוק “כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה”, שאלנו למה המילה פאר מודגשת, ענינו זה ראשי התיבות: פינחס אפרתי רחל, ואז קם ממקומו נכנס לחדר הפנימי והביא שרית עם אפר, סיפר לנו שהאפר הוא מחפירות של ישיבת הכותל, ואמר בלשון ציווי, המילה פאר בהיפוך אותיות, אפר. בזמן השמחה יש לזכור את האפר, ולך פינחס יש הרבה להזכיר את משפחתך שנשארה באפרה של אירופה וחלקה הפכה לעפר באירופה, תעלה את זכרם מתחת לחופה, ואנו ב”ה כבר מחתנים את ילדנו ומזכירם תחת החופה את בקשתו של הרב נריה ליזכור בזמן הפאר גם את האפר.
פיני אפרתי, מנכ”ל בית הציונות הדתית בכפר הרוא”ה, בוגר שבט אריאל בישיבה, ואבא לדרור בוגר הישיבה
