בתקופתנו, נראית הגאולה קטנה, והיא מעוררת בוז. זו גאולה?! זו ישועה אלוקית?!…
בתגובה לתחיית האומה בארצה בתקופתנו, נתפלגה היהדות הדתית לשני מחנות. מחנה אחד בז לגאולה,
מפני שכל תהליך הגאולה, מראשיתו ועד ימינו, נדמה בעיניו “קטן”.
ולכן, הוא מתכחש לתהליך הגאולה. המחנה השני לא בז לשיבת ציון למרות קטנותה, ומאמין בגאולה.
שיבת ציון, קיבוץ הגלויות, תחיית האומה, הקמת המדינה, כל אלו היו מספיק גדולים בעיניו כדי לעורר אצלו התפעלות והערכה.
מחנה זה בא בטרוניה אל המחנה הראשון:
“מדוע בזים אתם ל”יום קטנות”? הרי אין זה “יום קטנות” אלא “יום גדולות”.
עלינו לשבח את התקופה ולא לבוז לה, ולהלל לה’ עליה!” אלו הבליטו את הקטנות ואת החסרונות ובזו.
ואלו הבליטו את הגדלות ואת המעלות, ולא בזו אלא שיבחו את “יום גדולות”.
אבל, עתה, הגיעו ימים שגם אלו שהרגישו בעבר את הגדלות,
חיים בתחושה של “יום קטנות”, מפני ששוררת במדינה אווירה של קטנות.
האידיאלים קטנו, ההנהגה קטנה, ההוויה הישראלית שפופה, היהדות התגמדה במדינה, הציונות והחלוציות קטנות.
ועל כך זועק הנביא: “מי בז ליום קטנות?!”, וחז”ל מוסיפים שקריאת הנביא מופנית גם אל תקופתנו.
אל תבוז, אל תזלזל, גם אם זה קטן בעיניך.
יש גאולה גדולה ויש גאולה קטנה, אבל בכל מקרה זו גאולה.
יש מלכות גדולה ויש מלכות קטנה, אבל בכל מקרה זו מלכות.
יש מדינת ישראל גדולה ויש מדינת ישראל קטנה, אבל בכל מקרה זו מדינת ישראל.
“הקטן יהיה לאלף”, בתוך הקטן טמון פוטנציאל גדול. דווקא בימינו,
שבהם נושבת רוח של “יום קטנות”, נופלת עלינו אחריות כפולה ומכופלת.
אין מי שיגדל את הגאולה, אם לא אנחנו הדבקים באמונה ובגאולה! … על כן,
לא עת לבוז ל”יום קטנות”, לא עת להפנות עורף למדינה, לא עת לסלוד מהחברה ישראלית…
הרב צבי יהודה זצ”ל היה רגיל לצטט פסוק מספר נחמיה (ח, ו): “ויברך עזרא את ה’ אלוקים הגדול”.
התגובה הראויה ל”יום קטנות” היא לקרוא בשם ה’ הגדול, כלומר: לגדל את האמונה, להעמיק בה.
מול הקטנות עלינו להציב אמונה גדולה.
(הרב אלישע אבינר)
