בדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד כגרעין הזמן ופריו ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו שלבואה הוא מצפה …
ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה כשם שכוח הסעודה שסעד מתקיים בו עד שיסעד סעודת לילה.
אולם ככל אשר תתרחק שעת התפילה תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה,
ובייחוד אם יביאנה ההכרח (=היא מוכרחת) לשמוע דברים העוכרים (=מזהמים) זוך נפשו:
דיבורים מגונים או שירים שהנפש נוהה אחריהם עד שאי אפשר להשתלט עליה.
אך בשעת התפלה מטהר האדם את נפשו מכל מה שעבר עליה בינתיים, ומכין אותה לקראת העתיד.
וכשם שהיו לו שלוש עתות התפילה שבכל יום פרי יומו ולילו כך יהיה לו יום השבת לפרי השבוע כי יום זה מזומן (=מתאים) להדבקות בעניין האלוהי …
כי במשך ימות השבוע מצטברים מותרות (=שאריות) עכורים שלא יתכן לצרפם ולבערם,
כי אם על ידי התמדה בעבודת ה’ במשך יום תמים …
והנפש ביום זה היא כאלו מתרפאת ומחלימה מחולי שהיה לה ומצטיידת בכוחות שידחו מעליה את החולי הזה לעתיד …
ושוב מתעתד החסיד לקראת הרפואה החודשית בראש חדש שהוא זמן כפרה לכל תולדותם …,
לקראת שלש רגלים ולבסוף לקראת יום הצום הנכבד …
והנה צום היום הזה עושה את החסיד דומה כמעט למלאכים …
