אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן

מגיל שלוש התגוררתי באילת. עברה עלי ילדות אילתית טיפוסית בבילוי בחוף הים האדום.

בצבא התגייסתי לנח“ל קרבי ואחר–כך נסעתי לשנת התפרקות במזרח, במטרה ליהנות מהחיים בלי חיפושים רוחניים.

חזרתי לאילת. עשיתי קורס מצילים ועבדתי כמציל במלון “רויאל ביץ'”.

 אחר כך הייתי אחראי בריכה במלון “הנסיכה“. לקראת סיום עבודתי במלון התחלתי להרגיש שהרוחניות שלי כבויה לגמרי.

כל המראות האסורים והעניינים האסורים גרמו לי לחוש שאני ממש מחבל בנפשי.

כאשר ראיתי את קלקוליהן של נשואות וצעירות יהודיות הדבר החל להכאיב לי.

הרגשתי דקירות בלב וחשתי: איך יהודייה יכולה להתנהג כך?

תמיד האמנתי בקדוש ברוך הוא. כאשר פתחתי מוקדם בבוקר את הבריכה לא הייתה נפש חיה.

ראיתי אז אנשים יוצאים עטופים בטלית ועטורים בתפילין וזה ריגש אותי.

חשבתי: הנה עוד יהודי שמחובר לקב“ה. הרגשתי קנאה. איפה הם ואיפה אני?

היום התחיל בקדושה העדינה והמשיך בחיים הריקים והגסים. הייתה לי חברה, שהתחברתי אליה רק בגלל יופייה.

שמתי לב אז שאני כבר בן 27. לפתע רציתי אשה שאוכל להקים אתה בית בישראל, שתהיה אמא טובה לילדיי,

אשה ערכית שקשורה לקב“ה. רציתי ילדים שקשורים לקב”ה, למרות שלא קיימתי עדיין מצוות.

חבר טוב ראה שפני אינם כתמול שלשום. הודיתי בפניו שאיני רוצה יותר לעבוד בבריכה.

עזבתי את העבודה, נפרדתי מאותה חברה וישבתי בבית. יומיים לאחר מכן קיבלתי טלפון,

חבר ילדות שהיה דתי–לייט שלא התקשר מזמן, הציע שאסע איתו ועם חבר נוסף שחזר בתשובה לבית מלון בנתניה.

לא היה לי מצב רוח לכלום, בטח שלא לבית מלון… הוא אמר לי “זה לא מה שאתה חושב, מדובר בסמינר ‘ערכים’.

במשך ארבע שנים עבדתי בשבתות בבריכה ולא ידעתי מהי מנוחה בשבת. השבת הזו העלתה אותי על מסלול היהדות.

היו הרצאות שהוכיחו את אמיתות התורה, אבל לא התפעלתי מהן מפני שכבר הייתה לי אמונה.

חזרתי לאילת בהחלטה לשמור שבת. ממש חיכיתי לשבת והייתי בשמיים כשהגיעה.

אחר כך חשבתי: מדוע לחיות משבת לשבת? אכניס את הקדושה גם בימי חול! התחלתי להניח תפילין.

אחר כך התפללתי שחרית לבד ואחר כך במניין. התחלתי לעבוד במלון בתור ברמן.

באתי עם כיפה וביקשתי לא לעבוד בשבת. הכיפה נתנה לי כח ובטחון עצמי.

 נתנה לי כח לא לנבל את הפה ולא להסתכל על נשים. הרי איך יתכן שאדם עם כיפה על הראש יסתכל על בנות?!

הרגשתי על הגובה!

אחרי כמה חודשים הרגשתי שאיני מסוגל להיות בבית מלון. עברתי להיות מציל בבריכה רגילה.

לא עבדתי בשבתות וזה היה צנוע יחסית, בדרך כלל ילדים באו לשם.

 התחלתי ללכת לשיעור דף היומי והתפללתי מנחה–ערבית. חשתי שאלה הם חיי והחלטתי ללכת עד הסוף, כלומר להיכנס לישיבה.

הגעתי לישיבה אחת אבל איך שנכנסתי לישיבה הנשמה אמרה לי: זה לא המקום שלך!

 יצאתי מבולבל ולא ידעתי מה לעשות. אחותי אורטל העריכה אותי על חזרתי בתשובה.

היא למדה ממני לברך על כל דבר, הלכה אתי לבית כנסת בשבתות, והפסיקה ללכת עם חברותיה למסיבות.

יום אחד, לאחר שהיינו בכותל, לקחתי את אורטל ל‘מכון אורה’ ונסעתי ל ‘מכון מאיר’, שעליהם שמעתי מפי ידידים.

איך שהגעתי קידם אותי הרב ביגון. הוא עשה לי סיבוב והכיר לי אנשים. ידעתי מיד שזה מקומי.

אחר–כך נסעתי לאורטל. חיכיתי לה שעה שלמה.

היא הגיעה לאוטו בדמעות, נרגשת ומגמגמת: “יוסי, אני לא רוצה להתגייס… אני באה לפה!”

היא עזבה את הכל ונמצאת שם כבר שנתיים. לקח לי שבעה חודשים לסדר את כל ענייני ועליתי לירושלים.

לאחרונה התארסתי עם בחורה צדקת ויראת–שמים בדיוק כמו שרציתי.

זה לא סוף הסיפור. יום אחד חזרתי לבקר את החבר‘ה במלון “הנסיכה”. באתי למשרד בבוקר, ומה אני רואה? כולם מניחים תפילין…

סיפורו של יוסף מתוק (מתוך העלון ‘בראש יהודי’)