פרשת 'קדושים' שנאמרה בהקהל לכל עדת בני ישראל, נפתחת בהצהרה חגיגית:
"קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-לוהיכם" (י"ט, ב).
אך מה פשר צו נשגב זה? והאם יש בו תביעה מעשית מעבר לקריאה לעלות במעלות הקדושה?
רש"י בפירושו לתורה מבאר, עפ"י ויקרא רבה (כ"ד, ו):
" 'קדושים תהיו' – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה…"
במבט ראשון נראים דברי רש"י כמצמצמים את מושג הקדושה. וכי תמצית הקדושה הינה רק ב'סור מרע' ובפרישה מן העריות ומן העבירה? האין בצו ל'קדושים תהיו' תביעה ל'עשה טוב' – הבא לידי ביטוי בדבקות בה' יתברך? ואכן בסוף פרשת קדושים חוזרת התורה על תביעה זו והפעם בלשון שונה:
"והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' א-לוהיכם
ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" _כ', כו).
המילה המודגשת – "לי", מלה בברור שהקדושה משמעותה התייחדות לה' ודבקות בו, כדרך שמקדש החתן את הכלה ואומר לה: "הרי את מקודשת לי".
כיצד האיש מקדש?
אך באמת דווקא מעשה הקידושין בין איש לאשה, בכוחו להאיר את עינינו להבין לעומק את המושג 'קדושים תהיו'. בפתח מסכת קידושין (ב' ע"ב) תוהה הגמרא מדוע בחרו חכמים בלשון "קידושין" ומבארת: "משום דאסר לה אכולי עלמא (על כל העולם) – כהקדש (האסור בהנאה).
לכאורה פירוש זה, לפיו הקידושין משמעותם – הטלת איסור על אחרים, אינה מתיישבת עם הלשון "הרי את מקודשת לי"?
בנקודה זו חשים התוספות על אתר ומבארים:
"והרי את מקודשת לי" – כלומר להיות מקודשת (ואסורה) לעלום ובשבילי (בגללי).
ומוסיפים התוספות: "ופשטא דמלתא: מקודשת לי – מיוחדת ומזומנת לי. ומיהו (אבל) אם היה אומר: טלית זו מקודשת לי, אין נראה שיועיל (לקנין), דגבי אשה, במה שמתייחדת להיות לו, היא נאסרת לכל העולם. אבל בככר (כסף או לחם) ובטלית, לא שייך למימר הכי".
דברי התוספות – אעפ"י שנאמרו בסגנון של פלפול הלכתי – נוקבים ויורדים עד תהום, ומגשרים על הפער שבין הפשט והדרש.
קידושי האשה – משמעותם ללא ספק – ייחודה להיות לבעלה, אך בניגוד לקניין חפצים כטלית וככר, שיכול בעליהם לתתם לשימוש אחרים, הרי האשה מיוחדת לבעלה בלבד ואסורה לאחרים, ועצם האיסור 'כהקדש' מברר ומגדיר את עומק הקשר בינה לבין בעלה.
דברים אלה מאירים לעמקם את מערכת היחסים שבין כנסת ישראל לריבונו של עולם.
אכן עיקר הציווי 'קדושים תהיו' – משמעותו היו מיוחדים לי ודבוקים בי, אלא שייחוד זה בא לידי ביטוי בהיותכם נבדלים מן העמים: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי', ובמעשיכם הנבדלים מכל העמים – בראש וראשונה בתחום הצניעות והטהרה, ולפיכך 'קדושים תהיו' – בהיותכם פרושים מעבירות ועריות למען תהיו ראויים לי.
ברם הרמב"ן בפירושו לתורה חושף נדבך נוסף בנושא הפרישות, וכה דבריו:
"ולפי דעתי אין הפרישות לפרוש מן העריות כדברי הרב (רש"י), אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים.
והענין: כי התורה הזכירה בעריות ובמאכלות אסורים, והתירה הביאה עם אשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר למו' (עפ"י משלי כ"ג, כ), וידבר כרצונו בכל הנבלות (גסויות) – שלא הוזכר איסור זה התורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.
לפיכך בא הכתוב אחרי שפירט האסורים שאסר אותם לגמרי, וצווה בדבר כללי, שנהיה פרושים מן המותרות, וימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין – במיעוטו… וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס – ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות …
וטעם הכתוב "קדושים תהיו כי קדוש אני" לומר שאנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים ופרושים…
מה שלמדנו ד"ר עציון
כדי להבהיר ולחדד את דברי הרמב"ן אשתף אתכם בזיכרון יקר מתקופת לימודי בישיבת מרכז הרב לפני כארבעים שנה.
בשולי הלימודים בישיבה, השתתפתי בשיעורים במסגרת המכון להוראת מורים שהתקיים אחת לשבוע במוסד קוק.
באחד הימים, הזדמן למכון, ד"ר עציון הלוי, שכונה "זקן המורים של החינוך הדתי" ונתבקש לשאת דברים.
כתלמידי מרכז הרב, התייחסנו להופעתו של ד"ר עציון בביטול מה, ותהינו מה יש לזקן מופלג זה, האמון על שיטת החינוך הדתי הישן של ה'מזרחי' לחדש לנו.
והנה פתח ד"ר עציון בפרשת קדושים שחלה באותם ימים וקרא את דברי הרמב"ן על 'קדושים תהיו'.
לאחר שסיים, הניח את החומש ושאל אותנו:
"ובכן לדעת הרמב"ן – יש או אין 'נבל ברשות התורה'?
לרגע נשתררה דממה בכתה, ואחד מבחירי התלמידים אמר בהיסוס: "נדמה לי שהרמב"ן עצמו הוא זה שטבע ביטוי זה ואין לו מקור בדברי חז"ל".
"אכן כנים דבריך" – אמר ד"ר עציון אך אין בהם תשובה לשאלתי "האם יש או אין נבל ברשות התורה"?
משלא ענינו, הישיר אלינו ד"ר עציון מבט ואמר: העולם נוהג לומר שיש נבל ברשות התורה, וביטוי זה שמקורו ברמב"ן הפך לניב עממי מפורסם. אבל האמת היא שמה שאומר הרמב"ן זהו היפוכו של דבר!
לדעת הרמב"ן לא יכול להיות נבל ברשות התורה, ומי שנוהג בדרך נבלה וגסות רוח, גם אם נדמה לו שהוא 'מכוסה' מבחינה פורמלית, הרי הוא עובר על הצו 'קדושים תהיו' – ואין בתורה כל היתר לכך.
כך – לנגד עינינו המשתאות – סיים ד"ר עציון את שיעורו הקצר, וחתם במילים שלא אשכח לעולם:
"זכרו זאת כל חייכם – בחורים צעירים
אין נבל ברשות התורה
ועל כן 'קדושים תהיו' – ואל תחפשו היתרים!
חנן פורת
