מהלך המשחק:
יושבים במעגל, כל משתתף בתורו מניח חפץ אישי במרכז המעגל,
ומספר כמה פרטים אישיים על עצמו [תחביבים, מעשי שובבות וכד’].
בתום הסיבוב, לוקח כל משתתף מהמרכז חפץ שאיננו שלו ומתחילים בסבב פדיון החפצים.
חפץ נפדה אם בעל החפץ יודע להגיד למי שמחזיק בחפץ שלו פרט אחד מאלה שהמחזיק אמר בתחילת המשחק.
אם בעל החפץ זכר נכונה, הוא מקבל את החפץ שלו בחזרה ועוברים לבא אחריו.
אם לא זכר פרטים על מי שמחזיק בחפץ שלו, הוא נותן חפץ נוסף משלו למשתתף שיושב מימין למי שמחזיק חפץ שלו.
לאחר סבב ראשון של פדיון החפצים, אלה שלא הצליחו בסבב הקודם מנסים לפדות את שני החפצים שלהם לפי תור,
מי שלא מצליח מוסר משכון נוסף.
המשחק נגמר כאשר כל החפצים נפדו.
עזרים:
חפצים אישיים.
מה אפשר ללמוד מהמשחק?
יש לבחור רעיון אחד לכל פעולה, חשוב לגוון:
א. גאולה – “וזכרת את ה’ אלוקיך”
הקב”ה הבטיח לנו שלא ישכח אותנו בגלות ויגאל אותנו מבין העמים, אך הבטחה זו תלויה גם בנו, הקב”ה יזכור ויגאל אותנו רק אם נזכור אותו, נקיים את מצוותיו ונרצה באמת לחזור אליו!!
ב. חברה – הקשבה לאחרים
אנו רוצים תמיד שישמעו את דעתנו ויתעניינו בנו אך חשוב להקדיש תשומת לב גם לאחרים, לא להתרכז רק בעצמנו ובצרכים שלנו אלא להיות ערניים וקשובים לשני. בחברות אמיתית אני לא חושב רק על טובתי אלא גם על החבר.
ג. פדיון שבויים – כל ישראל אחים
מצוות פדיון שבויים היא מצווה חשובה אך לא קלה. אנו נדרשים לתחושת מעורבות גבוהה ולהקרבה כדי לקיים אותה. האם אנו באמת מרגישים אל השבויים והנעדרים כמו אל אחים? עד כמה אנחנו אכפתיים למצבם?
במשחק ראינו שכאשר מדובר בפדיון של משהו אישי שלנו אנו מתאמצים יותר מן הרגיל ולכן מצליחים לזכור את הפרטים ולפדות את החפצים.
לגבי הפריטים שאינם שלנו אין לנו כ”כ עניין. לא שלי- לא זוכר…
אך חשוב שנזכור כי כל עם ישראל הוא יחידה אחת. שבויים יהודים הם אחים שלנו ולכן עלינו להתאמץ עבורם מתוך תחושת מעורבות וקרבה.
