גדול היה החורבן שהביאו הבבלים על עמנו. הם כבשו את ארצנו, הרסו ערינו ומושבותינו,
העלו את בית המקדש באש ועדיין לא אמרו די. גם את היהודים, שנשארו בחיים אחרי החורבן הנורא,
לא הניחו האויבים על אדמתם. יהודים אלה, פליטי החרב, הרעב והאש, הוגלו אף הם בבלה כבולים בשלשלאות ברזל,
מעונים, מובסים ומושפלים. בארץ נשארו רק מתי מעט מבני דלת-העם.
רע ומר היה גורלם של הגולים. כאשר ראה אותם ירמיהו הנביא,
הלך להשתטח על קברי האבות אשר במערת המכפלה בחברון והתפלל:
“עמדו! שהגיע הזמן שאתם מתבקשים לפני הקב”ה”. קם אברהם ואמר לפני הקב”ה:
“ריבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני ומסרתן בידי האומות, והרגום בכל מיתות משונות,
והחרבת את בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך?”
אמר לו הקב”ה לאברהם: “בניך חטאו ועברו על כל התורה”.
כך עברו לפני הקב”ה כל האבות, אבל ה’ לא קיבל את תפילתם.
הגולים המשיכו בדרכם לבבל ועברו על יד בית לחם.
במקום זה קבר יעקב אבינו את רחל אמנו כדי שתהיה עזר לבניה בשעה שיגלו אותם מן הארץ. עכשיו הגיעה שעה זו!
כאשר עברו הגולים בבית לחם קפצה רחל אמנו לפני הקב”ה ואמרה:
“ריבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתרה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים.
כשהשלים אותן שבע שנים והגיע זמן נישואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני באחותי,
והוקשה עלי הדבר עד מאוד. הודעתי זאת לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי,
כדי שלא יוכל אבי להחליפני. לאחר כן ניחמתי בעצמי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה.
בערב חלפו אחותי לבעלי ואז מסרתי לאחותי כל הסימנים שמסרתי לבעלי, כדי שיהיה סבור שהיא רחל.
ומה אני, שאני בשר ודם, עפר ואפר,
לא קינאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לחורפה- ואתה מלך חי וקיים, רחמן,
מפני מה קינאת לעבודת אלילים שאין בה ממש? הגלית בני, ונהרגו בחרב ועשו אויביהם בם כרצונם?”
מיד נתגלגלו רחמיו של הקב”ה ואמר: “בשבילך רחל אני מחזיר ישראל למקומן”,
שנאמר: “כה אמר ה’ קול ברמה,
נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו”.
וכתיב: “כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה’ ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם ה’.
ושבו בנים לגבולם”.
(פסיקתא דאיכה רבתי)
