מטרות הפעולה:

1. החניכות יפנימו כי לכל אחת מהן יש תכונות ייחודיות רק לה.
2. החניכות יבינו כי דווקא הייחוד של כל אחת יוצר את “תמונת השבט” המיוחדת.
3. החניכות יבינו כי כדי שעם ישראל יצליח להוציא לפועל את יכולותיו, עליו להיות מאוחד.

• כרטיסי משימות.
• אביזרים למשימות.
• קוביות גדולות, ניתן להשתמש בקופסאות נעליים, קופסאות מטרנה וכדומה.

 

נכין מראש כרטיסים עם משימות לפחות כמספר החניכות (רצוי יותר, כדי להגדיל את מרחב הבחירה) .

נפרוש את הכרטיסים לעיני החניכות, ונסביר להן שעליהן לבצע את כל המשימות כמה שיותר מהר.

כל חניכה תבחר את המשימה המועדפת עליה ותבצע אותה.

חניכה שתסיים את ביצוע המשימה שבחרה תוכל לקחת משימה אחרת או לסייע לאחת החניכות שטרם סיימה את משימתה.

הצעות למשימות:

1. לטפס על גג הסניף (ביום חול: ולתלות שם שלט: סניף אריאל)
2. לצייר את מזבח הזהב.
3. לפתור את התרגילים: 11*11 , 12*12 , 13*13
4. ללמוד בע”פ ארבע משניות מפרקי אבות.
5. להלחין מנגינה למלים: “אלו הם סממני הקטורת: צרי ציפורן חלבנה לבונה מור קציעה שבולת נרד כרכום קושט קילופה קינמון”.
6. לפתור את חידה הבאה: אדם בא אל צורף כשבידו 5 שרשרות קטנות, כל אחת בת שלוש חוליות, ושאלו כמה יעלה לו חיבור השרשרות הקטנות לאחת?” ענה הצורף: “כל פתיחת חוליה עולה 10 ₪ וסגירת חוליה עולה 5 ₪”. השיב האיש: “אם כך, תעלה כל – העבודה 60 ₪”. הצורף שהיה אדם ישר, ענה: “אוכל לבצע את העבודה תמורת – 45 ₪ בלבד!” כיצד ביצע הצורף את העבודה?
7. לסדר את מדפי הסניף.
8. לבנות פירמידה מכוסות חד”פ.
9. לבנות פאזל (צריך להכין מראש חלקים).
10. להמציא דקלום קצר על הנושא של השבט בחודש ארגון.
11. להכין לכל השבט כוסות תה (זו משימה שדורשת יכולת אלתור)
12. להמציא רעיון להצגה של השבט במוצאי שבת ארגון (אם הפעולה נערכת בשבת ננסח את המשימה כך: להמציא רעיון להצגה בנושא).
13. להמציא רעיון לתערוכה שהשבט מכין.
14. לערוך סקר בין חניכות הסניף : מי יודעת מה ההבדל בין מזבח הנחושת למזבח הזהב?
15. להגיד את מערכת השיעורים בימי שני ושלישי בשנה שעברה.

מדריכה שימי לב- משימות 2 ו-13 לא מתאימות לפעולה שנערכת בשבת.

אם השבט קטן, כדאי שהמדריכה תפעיל את שיקול דעתה אלו משימות כדאי להציג לפני החניכות

(לא כדאי להביא משימה אם המדריכה יודעת שאף חניכה לא תבחר בה) .

אם השבט גדול במיוחד אפשר להכין גם משימות בעלות תוכן דומה

 (למשל כמה משימות של לימוד בע”פ, כמה משימות של ציור, כמה משימות של סדר וניקיון).

 

לאחר שכל החניכות יבצעו את המשימות שבחרו נתכנס לדיון:

– לפי מה בחרה כל אחת מכן את המשימה שלה?

– האם היה מקל עליכן לו כולן היו מקבלות את אותה משימה?

– האם ניתן ללמוד מהמשימה שכל אחת בחרה על תכונותיה ועל כישרונותיה?

– האם השוני בינינו מתבטא רק ביכולות ובכישורים?

 

נסכם:

כל אחת מכן בחרה משימה אשר אותה יהיה לה קל ונחמד לבצע.

לכל אחת מכן היו משימות ששמחה לבחור בהן, ואחרות שבשום אופן לא הייתה מסוגלת לבצע.

הסיבה לכך היא שלכל אדם יש אישיות ייחודית, הרי אף אדם אינו זהה לאחר.

לו הייתן כולכן מקבלות את אותה המשימה,

חלקכן היו נהנות ממנה ואילו לאחרות היא הייתה נראית חסרת טעם או בלתי אפשרית.

המשימות שכל אחת מכן נטתה להעדיף מלמדות על התכונות ועל הכישרונות שלה.

כל אחת מאיתנו היא אחרת: יש לה צורת חשיבה ייחודית לה, יש לה רגישויות משלה.

דבר שמפריע מאד לאחת ,כלל לא מזיז לאחרת. מעשה שמאד מרגש ילדה מסוימת,

ייראה לאחרת חסר טעם. הדוגמאות לכך רבות והסיבה היא שכל אחת שונה ומיוחדת.

 אין בנמצא שני אנשים זהים זה לזה, לא במראם ולא בתכונות נפשם.

 

נספר לחניכות את הסיפור הבא:

חלום בלהות של נגן

דוד הנעים נעימות אחרונות בחליל. כך הוא נוהג לעשות לפני עלותו על משכבו.

יום קשה ולחוץ ככל שיהיה, מסתיים אחרת בעזרת הנגינה בחליל.

דוד סיים והניח את החליל על השידה שליד מיטתו. קרא קריאת-שמע ונרדם.

והנה חלום:

קופצים כל התווים ממחברת התווים ומתאספים למראשותיו.

נעמדים בחמישיה. לכולם הופיעו פתאום פנים, והם נראים אנושיים.

ראשון פותח רה את פיו ומנגן: אני התו החשוב מכולם,

רק בזכותי נשמעות נעימות החליל כה יפות, לכן כבדו אותי בבקשה,

ושימו אותי בראש השורה.

– מי, אתה? מגחך למולו סול. וכי סתם יש על שמי מפתח.

בכלל שמעת אי פעם שיר בלי סול: בלעדי דוד אינו יכול.

– אתם סתם מתווכחים! התערב סי. לא סתם יש לי גם במול.

אני תו חשוב ומגוון, אני הראשון במעלה כמובן!

קפץ מי מהשורה, פתח פיו וקרא: – מי הוא זה ואיזהו, אשר בי מזלזל.

שכחתם כמה שירים מתחילים רק בי, אין כמוני – הריני מי.

גם לפה יש מה לומר כמובן: הרי רק בזכותי המנגינה כה יפה!

דו נמוך קופץ מתחתית השורה ובקול עמוק אומר:

אם אתם מחפשים מקום של כבוד אל תשכחו אותי , הרי אני הוא בכור התווים.

– נו באמת גם כן תו, מתערב בויכוח לה, בקושי אפשר לנגן אותך,

באמת, ברוב המנגינות אינך נמצא מהסוף ועד ההתחלה.

– לה צודק! קוראים במקהלה כולם, אתה התו הפחות חשוב בעולם!

 

דו נעלב. מדוע כולם בו מזלזלים וממה שיש לו לומר מתעלמים?

הוא נוחת בכבדות למקומו בשורה התחתונה ומפטיר לעבר התווים:

אם אותי אינכם מכבדים, אם עלי כולכם מוותרים,

 אני הולך לי לדרכי ויותר לא תשמעו את קולי.

ולפני שדוד מספיק לומר דבר מה, דו נעלם.

 דוד נבהל: הייתכן? האם באמת הוא נעלם?

דוד חש כי הוא מוכרח לבדוק מה קורה פה.

הוא קם ממיטתו, נוטל את החליל ומנסה לנגן:

דו, רה ,מי, פה, סול. אבל זה לא הולך.

החור של דו, פשוט נעלם. הזרת ממששת, זה לא יתכן! הוא פשוט סתום.

הוא מנסה לנשוף שנית. אין דו! זה באמת. רה, מי, פה, סול… המנגינה יוצאת קטועה.

הוא מנסה לנגן את המנגינה שניגן לפני השינה. ומה עם דו? פשוט מדלגים.

זה לא כ”כ פשוט, זה נשמע גרוע. כמו בגד עם חורים, כמו ספר שחסרים בו עמודים,

 כמו פאזל שחסרים בו חלקים.

הזיעה שוטפת אותו. אולי ינסה בחליל הישן? הוא מחטט במגירה,

מרוקן את תכולתה, עד שהוא מוצא את החליל הישן. פיה לפה,

חורים לאצבעות, זה לא יתכן! הזרת שוב נותרת מיותמת, אין חור ואין דו! איך אפשר כך לנגן?

דוד נעשה שטוף זיעה. מה קורה פה? זה לא יכול להיות.

הוא פותח את מחברת התווים עם השירים הוותיקים. דו, דו, דו, אייכה?

דו חסר מכל המנגינות,

 כאילו מישהו מחק אותו בכל העמודים, בלי להותיר אפילו דו אחד לרפואה…

אני חייב למצוא חליל ראוי לשמו חליל שיש בו גם את דו.

 והוא עובר בבית מחדר לחדר מחפש חלילים מכל הסוגים

(בבית של נגנים ישנם חלילים רבים). אך בכולם התרחש אותו פלא נורא.

דו נעלם! הוא אינו בנמצא.

והוא רץ מבית לבית ומחפש חלילים, בכל הישוב, אצל כל השכנים. באמצע הלילה,

זה לא יכול לחכות, הוא מוכרח לנגן את המנגינה שאהב. והוא מנסה חלילים קטנים וגדולים,

מפלסטיק, מעץ, חדשים, וישנים, חלקם מבריקים, חלקם קצת סרוטים.

אבל כולם בלי יוצא מן הכלל, סתומים שם למטה בחור הקטן. היכן הוא דו? לאן נעלם?

ובבוקר – האם היה זה רק חלום? המגירה לא הפוכה,

החליל הישן אי-שם בפנים, והחליל הנאמן ממתין על השולחן.

דוד לא יכול לחכות, מיד נוטל הוא לידיו את החליל, ומנגן, ומנגן.

כמה טוב לנגן עם כל התווים! איזה מזל שהיה זה רק חלום…

 

שאלות לדיון

– האם באמת אי אפשר לנגן בלי דו?

– האם גם אנו בשבט יוצרים מנגינה?

– למה דומה וויתור על אחד התווים?

– מה דעתכן על שבט שנוצר משכפול של החניכה האידאלית:

נדמיין לעצמנו את החברה הכי מקסימה שיש: שמחה, וותרנית, נאמנה, צדיקה, יצירתית, חכמה, חברותית, זריזה , חרוצה , סלחנית ועוד ועוד,

תכונות טובות למכביר.

נשכפל אותה 20 פעמים והנה קיבלנו את השבט המוצלח ביותר עלי-אדמות. האמנם?

 

נסכם:

מי שמנגנת יכולה לומר, כי אמנם, ישנן מנגינות פשוטות, שלא מכילות את התו דו,

אך כדי לנגן יצירה ראויה אי אפשר להסתדר עם חליל שחסר בו תו. כמו התווים השונים,

היוצרים מנגינות, גם אנו בשבט יוצרים ניגונים שונים.

כדי לנגן כמו שצריך אנו זקוקים לכל הבנות. כמו שכל תו במנגינה

מוסיף את החלק שלו ועושה את המנגינה מה שהיא,

כך כל בת בשבט תורמת את אישיותה המיוחדת למכלול הקרוי שבט.

 כל אחת מוסיפה דבר מה, ואם מישהי חסרה השבט נעשה חסר,

הוא כבר לא מה שהוא היה יחד עימה.

כולנו מבינות שאי-אפשר לוותר על תו, דווקא משום שכל תו שונה מחברו,

אבל האם כולנו חשים כך גם לגבי החברה (ח בצירה) שלנו?

האם איננו חשים לפעמים שהשונות של האדם האחר מפריעה ומרגיזה.

מדוע חברתי לא חושבת כמוני? מדוע לא מובן וברור לה, מה שכה ברור לי?

המחשבה שעדיף היה שכולם תבטלנה את דעתן בפני דעתי, דומה לאמירה של תו:

אני החשוב ביותר מכל התווים.

ככל שנפנים את ההבנה שלכל אחת מאיתנו יש גוונים אחרים לתרום לתמונה הכללית שאנו יוצרים, נהיה חברה איכותית יותר.

למשל אצלנו בשבט: דווקא הגיוון שקיים בשבט מאפשר לנו לבצע מגוון רחב של מפעלים.

 גם עכשיו בעבודה המאומצת לקראת שבת ארגון אנו מתברכים ממגוון הכישרונות שהתברכתן בו: לאחת יש רעיונות טובים, האחרת משרה אווירה נעימה, זו מציירת נהדר וזו נהנית לסדר ולנקות.

האם יש דבר כזה: החניכה האידאלית? ילדה שהיא גם חכמה, גם טובת-לב, גם חרוצה, גם יצירתית, גם חברותית, גם שמחה, גם אחראית, גם צנועה וגם, וגם…

לו היינו יוצרים דמות כזו של חניכה אידאלית ומשכפלים אותה 20 פעמים,

השבט שהיינו מקבלים היה גרוע יותר מכל שבט שהוא.

דווקא שילוב נתוני האופי השונים גורם לשבט שלנו (או לכל קבוצה אחרת)

להיות מה שהוא.דווקא העובדה שכל אחת מאיתנו שונה עושה את השבט שלנו לפורה ומיוחד.

 

נצמיד זה לזה ארבעה כיסאות (או יותר), כך שיוצר ממושביהם בסיס משותף.

נאמר לחניכות לבנות על הבסיס שנוצר ארמון מקוביות גדולות.

לאחר שהחניכות תסיימנה נשאל:

– מה יקרה אם נזיז את אחד הכיסאות?

נקריא לחניכות את המדרש הבא:

“משל למלך שהביא ספינות וחיברן זו לזו במסמרים ובהגנים, ובנה עליהם פלטין.

כל זמן שהספינות קיימות פלטין קיימת, נשתברו הספינות אבדה פלטין.

כך כל זמן שישראל עשויין אגודה אחת מלמטן, מלכות שמיים מתקיימת בהן מלמעלן,

שנאמר” ‘הבונה בשמיים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה” (מדרש הגדול, דברים ל”ג ה’)

נבקש מהחניכות להסביר את המדרש:

המלך במשל חיבר זו לזו מספר ספינות בים. מעליהן בנה ארמון.

אם הספינות תפרדנה זו מזו הארמון יחרב.

נשאל: מה יכול לגרום לאחת הספינות להתנתק מהחיבור לספינות האחרות?

 

אם רב החובל של אחת הספינות יחליט להפליג למקום אחר ,

ולהתנתק מהספינות האחרות הארמון יאבד.

כדי שהארמון יישאר בבנינו על הספינות להישאר יחדיו.

כך גם עם-ישראל, כאשר הוא מאוחד ביכולתו להעמיד בניינים נישאים,

אך כאשר הוא מפולג וכל פלג מושך לכיוון אחר לא יוכל להעמיד דבר.

 אולי ניתן לראות בארמון שבמשל, משל לבית-המקדש שכידוע נחרב על שנאת-חינם:

בגלל שישראל היו מפורדים ומפולגים לא יכול היה בהמ”ק להחזיק מעמד, ונחרב.

 

המסר הזה, נכון גם לגבי השבט שלנו, אם נהיה מאוחדות בינינו נצליח ליצור דברים נפלאים,

אך אם ח”ו יעיבו עלינו מחלוקות ומריבות, עלול הכול להיכשל.

בפעולה הזו הבנו כי כל אחד ואחת חשוב ליצירת התמונה הכללית.

חשיבותו של כל אחד נובעת מהעובדה שהוא ייחודי, בנטיותיו, באופיו, בכישרונותיו ובכוחותיו.

דווקא השיתוף והאיחוד לתמונה אחת, של הגוונים השונים יוצר את התמונה המרשימה.

את העניין הזה אנו לומדים מהקטורת, שגם היא הייתה מורכבת מסממנים שונים,

 שכולם היו הכרחיים להכנתה. חשוב לזכור שאת סממני הקטורת מהדקים יחדיו,

אם משאירים כל אחד מהם בנפרד לא תהיה קטורת.

כך גם אנו כשבט ועם ישראל כעם מגיעים לשיא כוחנו דווקא כשאנו מאוחדים יחדיו ולא ,

חלילה, נפרדים זה מזה. רק כך עולים מעשינו לרצון לפני ה’.