גאווה יהודית (פעולה)

מטרת הפעולה:

1. החניכים יהיו מודעים למצבים בהם האדם פועל שלא בהתאם לאמונתו, בשל "דעת הקהל" החיצונית ולחצים חברתיים.

2. החניכים יבינו שעלינו להיות גאים בדרכנו וללכת עם האמת שלנו, מבלי להתחשב בלחצים חיצוניים.

3. החניכים יבינו כי רק האדם הגאה בדרכו והחי על פי אמת חייו, הוא שיוכל לצמוח למנהיג ולמוביל.

 

איך אני מתנהג לידם?!

נתאר לחניכים את המצב הבא:

יום שישי, עוד כמה דקות השבת נכנסת…

את/ה נמצא/ת בשבת בר מצווה של בן דודך גדי.

מלכתחילה לא ממש רצית לבוא לשם, כי כל פעם מחדש הפאדיחה חוזרת על עצמה –

כל המשפחה המורחבת חילונים חוץ מכם, וכל דבר קטן שאת/ה עושה –

ישר מסתכלים ומתחילים הדיבורים והירידות…

 

נניח לפני החניכים כמה היגדים המתארים פעולות והתנהגויות.

על החניכים לדרג את ההתנהגויות ביחד, בחשיבה שבטית,

על-פי המדה שבה היה להם נוח להתנהג כך בסיטואציה הזו

["הכי נוח שבעולם" – – – – "אין מצב שאני עושה את זה"].

תוכלו כמובן להוסיף עוד כרטיסיות המתאימות לרוח השבט.

לצורך הדיון להלן, בעקבות המשימה, נקריא לחניכים את הקטע הבא שכתב אורי אורבך:

 

יש לנו בכתה ילד מסורתי אמא שלו חצי חילונית, אבא שלו חצי דתי.

בליל שבת יכול להיות שהם רואים חצי מהתכניות.

 

נפתח דיון עם החניכים לאור המשימה והקטע: אמנם השיר מדבר על ציבור מסורתי, 

אבל האם אנחנו יכולים לומר שהוא לא מדבר, בעצם, גם עלינו?

האם אנחנו באמת עקביים בדרכנו? האם תמיד אנו הולכים לפי אמונתנו?

מתי לא? (ניתן להעלות לסיטואציות אחרות) מה מקשה עלינו?

 האם נכון לנהוג כך?

 

 

 

נקריא לחניכים את המאמר של דוד סלומון: "לך אל הנמר, ביישן!"

"אחד הכוחות החזקים הפועלים על האדם, ומשפיעים על התנהגותו הוא דעת הקהל.

קהל זה הינו השכנה ממול, הדודה, האנשים המהלכים ברחוב, וכן כלל יושבי תבל, 

שדעת הקהל שלהם משפיעה בימנו אף על שיקוליהם של מושלים עריצים.

המעניין שבדבר הוא זה,שדעת הקהל משפיעה מבלי להפעיל כוח כלשהו.

 די בכך שאדם יראה את העיניים הננעצות בו בלי לומר מילה,

או שידע שאנשים ידברו עליו מאחורי גבו, וכבר הוא משנה בלחץ זה את התנהגותו,

 ומתאים את עצמו אל הכלל…

מן הסתם יש מן החיוב בכך שהאדם רגיש ומושפע מדעת סביבתו.

זה יוצר את ההתאמה בין הפרט לכלל, ובונה את אחידות הציבור.

אך יש בזה אף מן השלילה כאשר דעת הקהל עומדת בניגוד למה שאתה חש עפ"י מצפונך,

כחובתך וכאמת שלך. יהא זה רע, במקרה זה, אם תרשה לדעת הקהל להשפיע עליך.

 

אך מה לעשות? כאשר נקלעים למצב כזה, קשה מאוד לאזור עוז לעמוד נגד דעת הסביבה.

ואין זה פלא, הרי מילדותנו אנו שומעים מפי מחנכינו:

אם תעשה כך וכך "כולם יצחקו ממך!" או "אף אחד לא הולך ככה!"

אמרות אלה ודומותיהן מעצבות אותנו מילדות להיות רגישים ל "מה יאמרו הבריות"

ולציית לדעת הקהל.

עולם המסחר רתם אף הוא כוח זה למרכבתו.

הנה הודעה ברדיו: "העם החליט משקה פלוני",

או "העולם כך רוצה, מקצה עד קצה!"

מי אתה האזרח הקטן שתעז לעמוד נגד החלטת האומה ונגד העולם כולו?!

יכולנו להסתכל בבת צחוק של גיחוך על קהל המסכנים הנופל קרבן מרצון לדעת קהל אמיתית או מזויפת המנוגדת להגיון – לולא היינו אנו עצמנו נמנים על מסכנים אלה לעיתים מזומנות.

חשים אנו שזה ליקוי לא קטן באישיותו של האדם אם הוא פועל בניגוד למה שנראה בעיניו נכון וצודק, רק מפני שהאחרים אמרו להיפך. זוהי חולשה באדם הפוגמת בשלמותו."

 

נעצור את ההקראה בשלב זה של הקטע, ונשאל את החניכים:

כותב המאמר מתייחס לציבור הדתי (כפי שנראה בהמשך),

האם מישהו מבין על מה כותב המאמר מדבר?

הרי אנחנו כל הזמן נוהגים בשונה מהציבור הכללי:

כיפה, ציצית, חצאיות וחולצות ארוכות. א"כ על איזו תופעה הוא מדבר?

 

נשמע את תשובותיהם, ונמשיך ונעלה בפניהם לדיון שאלה שנשאל בה הרב אליעזר מלמד:

בחור שמתגייס עכשיו ושואל האם לא עדיף שיקטין את כיפתו,

שכן דתיות בולטת עלולה ליצור מחיצה בינו לחילונים בצבא?

(לבנות – אפשר להעלות דילמה בעניין בת שהולכת לשירות לאומי בין חילונים,

ומתלבטת האם לא כדאי לנהוג לפי השיטות היותר מקלות בצניעות, כדי שלא ליצור הבדלים.)

נבקש מהחניכים להעמיק בנימוקים ובבירור עמדתם, ולא להסתפק באמירה

(המצופה ממילא…).

 

נמשיך להקריא ממאמרו של דוד סלומון.

"בישיבות המוסר של נובהרדוק הקדישו תשומת לב רבה לחולשה זו שהיא טבעית לאדם,

והתקינו תרגול מיוחד לשבירתה, ולחיסונו של האדם מפני דעת הקהל.

היו מטילים על בחור "משימה בלתי אפשרית" בה היה עליו לבצע בפרהסיה משהו המציג אותו

כשוטה בין הבריות. להיראות שוטה בעיני בני אדם –

זה אחד הפחדים הגדולים ביותר של בן אדם נורמאלי,

 וכדי לא להיראות כזה הוא מוכן, לעיתים, לחלל ערכים החשובים לו.

ע"י תרגול מכוון השיגו את ביטולה של אימה זו מפני דעת הבריות והבלטת האמת בכל מקרה.

בימינו אין צורך בתרגול מלאכותי למטרה זו. מכיוון שרובו של הקהל,

 לצערנו, הוא חילוני, הרי ש 'דעת הקהל' החילונית אף היא עומדת לעיתים קרובות בניגוד לאמונתנו,

וזה המקום לתרגל ב" אש חיה", במקרה מציאותי, את חיסון אישיותנו.

עומד לו חייל לעת ערב בתחנה המרכזית ומחכה לאוטובוס.

תפילת מנחה טרם התפלל וזמן מנחה עובר ועוד מעט לילה.

האם לעמוד כאן ולהתפלל מנחה? המחשבה על כך מרתיעה אותו.

הוא אינו יכול התפלל כאן בתחנה המרכזית – כך הוא חש – פשוט לא יכול!

לא אי יכולת פיסית, כמובן, אבל מבחינה נפשית הוא אינו מסוגל לעמוד כאן ליד עמוד בטון על הרציף ולהתפלל, כשכל עובר ושב מעיף בו מבט, וכל התור הארוך נועץ בו עין כשחיוך לעג בזוית הפה

(כך לפחות נדמה לו). הוא כבר הבטיח בלבו, שבפעם אחרת יתפלל טוב ו "יפצה" את הקב"ה..

."ר' יהודי – אנו קוראים אליו – מה לך מתבייש?!

וכי מעשה עבירה אתה עומד לעשות שאתה בוש כל כך?

הרי אתה רוצה לעשות דבר, שלדעתך, הוא חשוב אמיתי וקדוש,

ומדוע אתה נרתע מפני מבט עיניים בלבד של אדם שאינך מכירו,

 ואף אינך מחשיבו, אם אין דעתו כדעתך. אם שניים הם ואם מאה,

האם דעתם נעשית יותר צודקת משלך?!" למה להמציא תרגילים לפיתוח האישיות?

 ייגש החייל לעמוד, יחליט בנפשו שהוא בבית כנסת, יתעלם מכל הסובב אותו,

ויכוון בתפילתו ככל האפשר. כך ייעשה יותר אדם ויותר יהודי! …

… מנין נוטלים את הכוח להיות שונה? ישנם אנשים שלגביהם אין זו שאלה,

הם באופן טבעי 'מצפצפים' על כולם, ועושים את שלהם.

אבל אנחנו, שתמיד היינו 'ילדים טובים' ומחונכים,

מהיכן ניטול את עזות הפנים הזאת בשעת הצורך?

התאמת התנהגותנו לסביבה היא אינסטינקטיבית ואוטומטית.

כנגדה יכולים אנו להעמיד רק את מנגנון הביקורת של השכל שיאמר לנו לפעמים:

במקרה זה יש לנהוג אחרת מאשר קובע מרכז ההתנהגות האוטומטית!

 

הבעיה היא שקל לומר את הדברים, אך קשה לנהוג על פיהם. יש צורך ברגע הניסיון לרכז את המחשבה, להחליט, ואז לבצע. לבצע מתוך השכל ולא מתוך האינסטינקט.

 והן זהו בסופו של דבר מה שמבדיל את האדם מן הבהמה! אבל כיצד???

 

המאמר מסיים בשאלה נוקבת. ברור לנו שכך צריך לעשות,

אבל מהיכן שואבים את הכוח לעמוד מול הלחץ החברתי?

נאפשר לחניכים להתייחס לשאלה זו, ולהביע את דעתם.

 

נציג בפני החניכים את דברי הרמ"א בסעיף הראשון של ה 'שולחן ערוך':

"ואל יבוש מן המלעיגים עליו בעבודת ה'!"

ונסביר: לא סתם הביא הרמ"א את הדברים האלה מיד בתחילת הספר.

הרמ"א רוצה ללמד אותנו כאן יסוד חשוב ביותר בעבודת ה',

שבשביל שנוכל לקיים באמת את כל מה שכתוב בספר,

 אנחנו חייבים לבנות בתוכנו כוח לעמוד נגד כל העולם ולעשות כאמונתנו. ומנין הכוח?

 התשובה נמצאת כבר בדברי הרמ"א: "בעבודת ה'".

אחרי שנפנים שכל מעשינו הם קיום הצו של הקב"ה,

א"כ למה שיהיה לנו אכפת מאחרים? דרך האמת אצלנו!

אנחנו לא לועגים להם, ח"ו, אבל למה שנתחשב בדעתם?

לנו יש גב חזק מאחורינו, ואנחנו בטוחים בצדקת דרכנו.

אנו יודעים שמה שאנחנו עושים זה הדבר הנכון ביותר.

 ולכן לא רק שאין לנו מה להתבייש, אלא אנחנו צריכים להיות גאים במעשינו.

אנחנו צריכים לעשות אותם בגלוי ובגדלות.

ונחזור אחורה לשאלה על גודל הכיפה (או הצניעות).

עכשיו אנחנו מבינים שהשאלה מיסודה היא מוטעית!

אנחנו בכלל לא צריכים לחשוב על איך אנחנו נראה בעיניהם.

הדבר היחיד שצריך להעסיק אותנו ולעניין אותנו זה מה ה' רוצה מאתנו,

 ולא מה אחרים מצפים מאיתנו, ואיך הם רוצים לראות אותנו.

ולכן אין מקום בכלל לדון האם להקטין את הכיפה כדי להיראות טוב יותר בעיני הציבור החילוני.

מנהיג מאמת יצמח…

נציג בפני החניכים דמויות מנהיגים שונים ופעילותם בעניין מסוים, המאופיינת בנחרצות.

לדוגמא:

*משה רבינו מכה מצרי וטומנו בחול.

*דוד המלך מודה בטעותו לאחר מעשה אוריה ובת שבע.

*ר' עקיבא למרות הגזרות למד תורה ומת על קידוש ה'.

*אליהו הלך כנגד כל העם במעשהו על הר הכרמל.

*אברהם אבינו ניסיון העקדה.

(ניתן ורצוי להוסיף עוד).

 

נעלה לדיון – מה המשותף לדמויות ולמעשים? מה מאפיין את המעשים הללו?

מאיזו תכונה משותפת הם נבעו? (אמת מוחלטת, דבקות בדרך אמת).

נבין יחד עם החניכים כי אדם יכול להנהיג ולהוביל רק אם ברור לו לאן הוא נוהג (!),

רק אם הוא ישר ותמים בדרכו והולך איתה למרות כל המעקשים.

לחיזוק הדברים, תוכלו לקרוא בפני החניכים את דברי הרב אליעזר מלמד בסוגיית סירוב הפקודה (חשוב חשוב!!! איננו מביאים דברים אלה על-מנת לדון בלגיטימיות של סירוב הפקודה,

אלא לצורך העיקרון הרעיוני בהקשר שלנו, השייך לכל מצב!):

 

"נדמה לי שמצייתנים כאלה, שמוכנים לוותר על עקרונות חשובים כל כך מפני חששות מופרזים,

אין לצפות לגדולות. נכון שכוונתם לטובה, והם אנשים טובים ונחמדים ששלום האומה יקר להם,

אבל חסר להם עמוד שדרה שמכוחו אפשר להוביל ולחולל שינויים.

הם יוכלו להיות אנשים נחמדים, אהובים. הם ימחאו כפיים לרעיונות של אחרים,

הבאים מהשמאל החברתי, או מהימין הקפיטליסטי.

הם יוסיפו ציטטות נאות מהמקורות לרעיונות של אחרים.

 אבל הם לעולם לא יצליחו לשאוב דברים מקוריים מהתורה,

לא רעיונות לאומיים ולא חידושים חברתיים כלכליים. הם יצטרפו לפמיניזם, לליברליזם,

לשמאל או לימין, לחרדים או למודרניים, יקשטו את המקום בנוכחותם היפה,

אבל הם לא יוכלו לתקן את העולם. כל המנהיגים ומובילי השינויים היו קרוצים מחומר אחר.

הם היו עצמאיים ולא ביטלו עצמם כלפי הרוב.

גם ציבור שאין בו עצמאות ונכונות להתעקש על עמדותיו,

ואף לשלם מחיר מסוים על כך, לא יוכל להוביל."

 

אנו רואים, שמי שמחפש איך הוא ייראה בעיני אחרים, בסופו של דבר מפספס את עצמו.

הוא נשאר חסר משמעות אמיתית. כל מעשיו נובעים מכוחות חיצוניים שמשפיעים עליו,

 ואין לו שום כוח שעצמי לו. אין לו מילה ואין לו דעה. לעומת זאת,

מי שהולך בהתאם ל'אני-מאמין' שלו ולא חושש מאחרים,

מפתח בתוכו כוחות של מנהיג שמסוגל ללכת בראש, להוביל ולהנהיג.

וכמה שאנחנו זקוקים למנהיגים שכאלה…

 

 

עלינו להבין כי אדם היודע לעמוד על דעותיו ועמדותיו, והולך בדרכו בגאווה ובלי חששות חיצוניים יוכל לקדם את עמ"י!

באמת אל מטרתו ולקדש שם-שמיים.

מי שחושש מהסביבה ומשאר העם, לעולם לא יחפש איך אפשר לשפר ולהתקדם.

רק מי שיש לו חשיבה עצמאית, שלא מושפעת מלחצים חיצוניים וקטנוניים, שהולך בדרכו ולא מנסה להסתיר את זה, הוא זה שיוכל לקום, להנהיג את העם בדרך אמת ולהרים אותו אל עבר ייעודו.