יום אחד, בעמדי להיכנס לבית הכנסת, ראיתי איש יושב על הספסל הסמוך לדלת.
היה זה משה השמש.הוא סיפר את קורותיו ואת קורות חבריו למסע.
רכבת המגורשים חצתה את הגבול ההונגרי. בהגיעה לפולין נמסרה לרשות הגסטאפו.
שם נעצרו היהודים, הורדו מן הקרונות והועמסו על משאיות שעשו דרכן בכיוון היער.
הורידו אותם, אילצו אותם לכרות קברים גדולים. כאשר כילו את מלאכתם,
החלו אנשי הגסטאפו במלאכתם שלהם: אט-אט, לפי סדר, ללא חיפזון, ירו באסירים.
כל איש הוכרח להתקרב אל הבור ולחשוף את עורפו. תינוקות הושלכו לאוויר ונורו.
הדבר קרה באחד מיערות גאליציה, ליד קולומיאה. כיצד עלה בידי משה השמש להציל את נפשו? בדרך נס.
בהיותו פצוע ברגלו חשבוהו למת. ימים ולילות תעה מבית יהודי אחד למשנהו וסיפר את סיפורה של מלכה הנערה,
שגססה שלושה ימים, ואת סיפורו של טוביה החייט, שהתחנן כי ימיתו אותו לפני בניו.
משה השמש השתנה לבלי הכיר. מעיניו לא נשקפה השמחה כמקודם. הוא חדל לזמר.
הוא לא דיבר עימי על אלוקים ועל הקבלה, אלא אך ורק על המראות אשר ראו עיניו.
אנשים סירבו להאמין לסיפוריו ולהאזין לו.
הוא רוצה לעורר בנו רחמים על גורלו, תעתועי דמיון ותו לא.
או: האומלל, הוא השתגע.
והוא, בקול בוכים:
“יהודים, האמינו לי, זו בקשתי האחת. לא כסף, לא רחמים. הקשיבו לי”, צעק בבית הכנסת בין מנחה למעריב.
אני עצמי לא האמנתי לו.
ישבתי בחברתו לעיתים קרובות אחר התפילה והאזנתי לסיפורו, מתאמץ להבין לצרת-ליבו. אך רק רחמים ניעורו בי.
“רואים בי משוגע”, מלמל, ודמעות כאגלי-דונג זולגות מעיניו.
פעם הצגתי בפניו את השאלה: “מדוע אתה מבקש כ”כ כי יאמינו לך? לו הייתי במקומך,
לא איכפת היה לי אם מאמינים לי, אם לאו.”
“אינך מבין,” אמר נואשות, “אינך יכול להבין. ניצלתי בדרך נס והצלחתי להגיע לכאן.
מנין נטלתי כוח זה? רציתי להגיע לסיגט כדי לספר לכם על מותי, כדי שתספיקו להיכון בעוד מועד.
לחיות? איני רוצה לחיות. איש בודד אני. אך רציתי לשוב ולהזהיר אתכם. והנה אין איש שומע לי.”
(א. וויזל; “השואה – פרקי עדות וספרות”, שמאי גולן)
