טקס יום הזיכרון בנושא קדושת החיים וקידוש ה’

 

פתיחה

מתייחדים אנו עם זיכרון הנופלים: אחינו, קרובינו וידידינו. בחורים ובחורות, צעירים ומבוגרים שמסרו נפשם על קידוש ד’.

נאהבים ונעימים, מנשרים קלו ומאריות גברו.

מדי שנה עומדים אנו ומבכים את אובדנם של היקרים לליבנו ומתחברים לכאב. אך השנה אנו ננסה לגעת בקדושה.

בקדושת החיים וקדושת המוות. בקידוש ה’ העצום שמתגלה לעיננו מתוך כל הסיפורים, הזיכרונות, הגבורה והאמונה.

 

מזמור פ”ג, תהילים:

שיר מזמור לאסף: אלהים אל דומי לך, אל תחרש ואל תשקוט אל,

כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתייעצו על צפוניך.

אמרו: לכו ונכחידם מגויולא ייזכר שם ישראל עוד, כי נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותו.

אהלי אדום וישמעאליםמואב והגרים, גבל ועמון ועמלק, פלשת עם יושבי צור.

גם אשור נלווה עמם. היו זרוע לבני לוט סלה. עשה להם כמדיין, כסיסרא, כיבין בנחל קישון.

נשמדו בעין דאר. היו דומן לאדמה.

שיתמו נדיבמו כעורב וכזאב וכזבח וכצלמונה כל נסיכינו,

אשר אמרו: נירשה לנואת נאות אלהים. אלוהי, שיתמו כגלגל,

כקש לפני רוח, כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים, כן תרדפם בסעריך ובסופתך תבהלם.

מלא פניהם קלון ויבקשו שמך ה’.

יבושו וייבהלועדי עד ויחפרו ויאבדו,

ויידעו כי אתה שמך ה’ לבדך, עליון על כל הארץ.

 

יזכור:

יִזְכֹּר אלהים את נשמות חילי צבא ההגנה לישראל

שמסרו נפשם על קדושת ה’ ונפלו גיבורים במערכות ישראל

למען ארצנו הקדושה, עיר האלוהים ומקום המקדש.

מנשרים קלו ומאריות גברו בצאתם להנחיל ניצחון עולם לישראל.

זכר עקדתם ומעשה גבורתם לא יסוף מאיתנו לעולמים

ונפשותיהם תהיינה צרורות בצרור החיים

עם נשמות אברהם, יצחק ויעקב

ועם נשמות שאר גיבורי ישראל וקדושיו שבגן עדן. ונאמר אמן.

 

פתיחה לקדיש:

למדריך: הקטע הזה חייב להיות מלווה באיזו שהיא הופעה (בהצגה/פנטומימה/סרט/מצגת וכדו’) שיסבירו מה קורה בקטע.

זה קטע ארוך וקשה, וחניכים יאבדו ריכוז מהר מאוד.

כמו כן – שהקריינים לא יעמדו בצורה סטנדרטית. שיהיה משהו מעניין.

 

מלך בשר ודם שיוצא למלחמה על אויביו מוציא את חייליו להרוג וליהרג. הוא אינו אוהב את חייליו והם אינם חשובים בעיניו.

נהרג אחד, מעמידים אחר במקומו, ואין המלך מרגיש בחסרונו ויש לו למלך לוחמים הרבה.

אבל מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך מלך חפץ בחיים אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים,

ומתוך אהבתו שאוהב אותנו, כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כצבא שלם, לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו.

נהרג חס ושלום אחד מישראל, מורגש חסרון גדול אצל ריבונו של עולם ופוגע כביכול במלכותו יתברך,

שהרי מלכותו חסרה חייל אחד, חשוב ואהוב.

לכן מתפללין אנו ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא. שיגדל כוחו של ה’,

ושתתגלה ותראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום. שאם מלכותו גלויה בעולם – שלום בעולם, וברכה בעולם,

ושירה בעולם, ותושבחות הרבה בעולם, ונחמה גדולה בעולם וישראל קדושים אהובים בעולם וגדולתו גדלה והולכת

ומתרבה ואינה מתמעטת לעולם.

אם כך אנו מתפללים ואומרים אחר כל אדם שמת, קל וחומר על אחינו ואחיותינו הנאהבים והנעימים בני ציון היקרים

הרוגי ארץ ישראל שנשפך דמם על כבוד שמו יתברך ועל עמו ועל ארצו ועל נחלתו. נהרג אחד מחייליו הקדושים,

אין לו כביכול אחרים להעמיד במקומו.

לפיכך אחינו כל בית ישראל, כל המתאבלים באבל הזה, נכווין את לבנו לאבינו שבשמים מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו,

 

יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא ברעותיה

וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה.

ונזכה ונחיה ונראה עין בעין, עושה שלום במרומיו

הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן.

(שמואל יוסף עגנון)

 

המלצה לריקוד: קדוש.

 

הצגה- מבוססת על הספר מתוך המהפכה

[נדלק אור בקצה הבמה, ליד השולחן יושב חייל עם מדים וכותב. ואז פונה לקהל ומדבר ובמקביל כותב זאת כמכתב]

 

למדריך: כדאי להוסיף הקדמה על האירוע המתואר:

ירושלים המבוצרת לפני מלחמת השחרור.

אנשים רבים מצטופפים בחדר קטן דמוי מחסן. חלק מן הילדים ישנים ונשמעות יריות מבחוץ. מעט חשוך.

 

שרה: (מביטה מבעד לחלון דמיוני) אש, אש מכל פינה. יריות וצעקות. והפחד שבלב. הפחד שמישהו אהוב איננו, שמישהו נפצע.

תמר: הרגעי, שרה, האנשים דרוכים בעמדות. אנו צריכים להתחזק באמונה שה’ איתנו ושומר עלינו.

שרה: האנשים דרוכים בעמדות?! איזה אנשים?! אנו כה מעט כאן, ורוב האנשים רק בשבועות האחרונים למדו כיצד להחזיק נשק.

והעמדות? חלון המטבח שלי נעשה לעמדה הכי חשובה כאן. וגם הוא משקיף בסך-הכל על 2 רחובות צרים.

לא ניתן יהיה לשרוד הרבה זמן במצב הזה…

סבתא: אכן, הם כה רבים. לא ניתן לספור את אויבנו. אך שרה, דעי לך כי ה’ נלחם לנו.

שרה: אני לא מסוגלת… המחשבות הורגות אותי

צבי: (מתפרץ, נופל על הרצפה) שוב התקפה! הרגע גמרתי את השמירה! אין לי כוח להניע אבר!

צילה: מה הפלא? כבר שבוע לא עצמת עין! כל היום עובד בביצורים ובלילה בשמירות. תנוח מעט ותוכל לשוב ולהלחם.

צבי: איני יכול, אסור לי לנוח כאשר כולם לוחמים. נשארנו עכשיו רק 30 לוחמים ומולנו… מולנו רבבות של שונאים. אני חייב לחזור ולהלחם.

סבתא: תשמרו על עצמכם. תשמרו עלינו. תשמרו על עיר הקודש, על מקום המקדש. לך, חייל של ירושלים. לך, הלחם, וה’ יהיה בעזרך.

ידידיה נכנס צולע (ילד בן 10): איי, אני לא יכול ללכת, נפצעתי, כדור אויב פגע ברגלי

אמא שלו: אני לא מאמינה, בני. כל-כך דאגתי לך. מדוע הלכת ללא רשות? הכדורים שורקים בחוץ ללא רחמים.

(לוקחת אותו לצד ומטפלת בו)

סבא זקן: אם זה יימשך ככה, נשארו שעות מעטות עד שאחרון לוחמינו ימות

צילה: לא! (בצעקה) אסור לך לומר את זה.

ילדה קטנה באה לאמה: אמא, אני רעבה, אני רוצה לחם

ילד: ואני צמא, מהבוקר לא שתיתי ואני לא יכול להרדם

אמא: אין ילדים, אין. הכל אזל. תתפללו לה’ שיציל אותנו. תפילות הילדים לא ישובו ריקם.

חיה: כבר שבוע ימים שאנו יושבים כאן. המצור מתהדק על העיר העתיקה. אנשים נהרגים בכל פינה והתחמושת אוזלת. מה יהיה?

שלמה (עד עכשיו למד בפינה): איננו יודעים מה יהיה, אך אנו מאמינים כי היריות הם פעמי משיח. הנה הוא מתקרב ומגיע אלינו.

והדרך, הדרך קשה ורצופה מכשולים. אך אנו צופים רחוק… (חוזר ללימודו)

(לפתע שומעים צעקות חזקות מבחוץ והמון אנשים פורצים פנימה. הילדים נבהלים ומתחילים לבכות, המון המולה)

אנשי המקלט: מה קרה? מה קרה?

אחת הנכנסות (בהיסטריה): הכנופיות. פרצו לרחוב היהודי והם טובחים, רוצחים ובוזזים כל מה שהם רואים.

קומו! רוצו! ברחו מכאן מהר! עוד מעט הם יגיעו לכאן וישחטו את כולנו!

(ההיסטריה והצעקות גוברים. אנשים מנסים לצאת)

סבתא (בצעקה): שקט! אין לאן לברוח! אנו במצור. מה שנשאר לנו זה להתפלל! הבחורים בחוץ לוחמים, ואנו נעזרם בתפילה!

(מישהו לובש טלית וקורא בקול, הציבור עונה אחריו)

אבינו מלכנו קרע רוע גזר דיננו

אבינו מלכנו חמול על עוללינו וטפינו

אבינו מלכנו עשה למען טבוחים על ייחודך

(תוך כדי, שלמה מחפש את בנותיו וקורא להן הצידה. ממשיכים להתפלל בשקט)

שלמה: אני רוצה לשוחח איתכן בנות. יש דברים שאדם חייב להעביר לילדיו. המצב איננו פשוט, הפורעים קרובים אלינו

ועוד מעט יגיעו. איננו יודעים מה יקרה וזו איננה הפעם הראשונה שהם טובחים יהודים… אולי יקרה נס והם יחוסו על נשים וילדים,

אבל את הגברים הם ודאי יהרגו…

נעמי: אבא, די… (בוכה ונצמדת אליו)

אמא (עוברת ליד ושומעת): שלמה, אל תדבר ככה! הפסק! אני מבקשת…

שלמה ממשיך: אין לדעת מה יהיה, מי ינצל ומי לא. אך אני רוצה שתזכורנה תמיד שהדבר החשוב ביותר בחיים זו התורה.

זכרו זאת בכל יום ובכל שלב בחייכן. אנו בעולם הזה בשביל לקיים את התורה ושום דבר לא ישווה לה. ושמורנה על רותי ויהודית הקטנות.

וכשהן תגדלנה מסורנה להן את דברי.

פועה: אבא, אני כל כך מפחדת. אל תלך ממנו.

חושך

 

קריין:

רבים הלוחמים אשר נפלו בהגנה על עיר הקודש. אך מגיני הרובע היהודי נשארו ונלחמו עד הרגע האחרון באומץ ובגבורה.

אולם לאחר שהמצור התהדק וכל תושבי ולוחמי הרובע היו מכונסים בצפיפות גדולה, בארבע בתי הכנסת שבעיר העתיקה,

הם ראו כי אין בכוחם לגבור על אלפי הערבים שעלו עליהם, והחליטו להרים דגל לבן ולהיכנע.

הרובע היהודי, מקום הקודש, נפל.

 

קטע קריאה

אחר מותו של אדם אין אנו אומרים:

יבוא אחר במקומו.

הלך חייט יבוא אחר במקומו.

פקיד אחר, במקום פקיד שהלך.

זבן אחר במקום זבן שהלך.

מפני שהאדם, אין לו תמורה.

הוא אינו אחד שאפשר למלא את מקומו באדם אחר,

אלא יחיד שיש בו משהו מיוחד אך ורק לו.

 

קריינית ז’: רב סרן רועי קליין ז”ל , סמג”ד 51 של גולני, מהישוב עלי, היה בעל הדרגה הבכירה בין לוחמיו בבינת ג’בל בשעת הקרב,

הבחין ברימון שהושלך לעבר אנשיו. מאחר ולא ניתן כבר היה להתגונן ולמנוע את פגיעתו האיומה של הרימון, הוא זינק עליו כך שגופו יחסום

את מרבית ההדף ואנשיו ינצלו. קורבנו נשא את הפרי המיוחל, חייליו שניצלו סיפרו כי זעק ” שמע ישראל” שעה שקפץ על הרימון.
רועי קליין, נקבר ביום הולדתו ה-31.

 

חייל: זה היה במלחמת יום הכיפורים, לחמנו בצפון מול הסורים, הקרב היה קשה.. סביבנו היו נפגעים רבים.

לפתע, גם הטנק שלנו נפגע בלי לחשוב יותר מדי קפצנו ממנו ורצנו… בדרך ראינו בונקר. נכנסו.. היינו חמישה חברים.

אחרי כמה רגעים הגיעו הסורים זרקו רימון פנימה. נשארתי לבדי כל חבריי נהרגו.

נותרתי לבדי, לבדי עם החיוך שלהם, לבדי עם העשן והזעקות ולבדי עם הזכרון. לאורך כל התקופה ובייחוד ביום הזכרון

הייתי מלא עצבות על גבול הייאוש, עיני היו מלאות דמעות וחולשה גדולה אחזה בי, כך זכרתי אותם או יותר נכון חשבתי שזכרתי אותם…

עד שיום אחד אמו של יעקב, אחד מחבריי שנהרגו , פנתה אליי ואמרה לי

(משהי נכנסת, מניחה עליו יד ואומרת:) “דוד, זו לא הדרך לזכור את יעקב. אינך יכול להיות עצוב ומדוכא כל הימים.

אני בטוחה שיעקב לא היה רוצה שיזכרו אותו כך…” היא צדקה. פתאום הבנתי, הבנתי שזיכרון הוא לא דמעות ודיכאון אלא פירושו הגברת החיים.

חבריי מסרו נפשם על קידוש ה’ והקריבו חייהם למען חזון בניית ישראל בארצו. אם רצוני לזכור אותם עליי להמשיך בדרכם,

עלינו להמשיך בדרכם . ובמיוחד ביום הזכרון, ביום זה עלינו לקבל על עצמנו לתרום יותר למען עם ישראל, לבנות, להגביר תורה,

אמונה ואהבה ולחזק את הנאמנות לעם ולארץ. זהו הזכרון האמיתי. זהו “במותם ציוו לנו את החיים”.

כך אנחנו זוכרים, זוכרים ובוכים אך איננו מרכינים ראש להפך עלינו לזקוף קומתנו ולהרים מבטנו מעבר לאופק אל חזון אחרית הימים.

יש בעינינו דמעות אך אלו דמעות של גדולה.

יום הזכרון הוא עבורי יום קבלה לעתיד, עליי לחשוב מה אקבל על עצמי לקיים לזכרם.

 

המלצה לשיר: “על אלה אני בוכייה”

 

נופלים בוגרי התנועה

חיילים רבים מסרו נפשם למען המולדת. אנשים, נערים וילדים נהרגו על קידוש ד’ במערכה היומיומית שלנו על ארץ ישראל.

יום זה מיוחד הוא לזיכרון אותם שבחירוף נפש ובאמונת נצח השורשית לנו עוד מימי אש העקדה, הקריבו את נפשם היחידה.

גם מקרב התנועה, לצערנו, נפלו גיבורים במאבק המתמשך על מלחמת הקיום בארץ. בוגרים, הורים, אחים.

הם, שנפלו במסגרת שירותם הצבאי, ואותם שנהרגו על קידוש ד’ בפעולות האיבה, מאפשרים לנו להמשיך ולחיות בארץ,

ובמסירות נפשם הם מהווים לנו מודל לגדלות ולהקרבה.

נייחד רגעים מספר לזכרם של הנופלים בוגרי התנועה, ואותם שחותמם הוא מורשת חיים לתנועת “אריאל”.

(אפשר להוסיף בקטע זה מצגת עם השמות והתמונות.)

 

 

 

מרדכי (מוטי) טייער ד’ יקום דמו. נפל בכ”ו אב תשמ”ד בעת מילוי תפקידו בזמן שירותו הצבאי. ממקימי תנועת הנוער “אריאל” ומחבריה הראשונים בתחילת דרכה. נפל בעת שירותו הצבאי. בן 20 בנפלו.

לזכרו הוקמה ספריית ההדרכה של תנועת “אריאל”.

 

יוחנן ישמח, ד’ יקום דמו. בוגר סניף גבעת שאול נפל בט’ בניסן תש”ן בעת מילוי תפקידו בזמן שירותו הצבאי. בן 23 בנפלו.

רב”ט צבי יהודה (ציקי) אייזמן זכרונו לברכה. בוגר שבט “התקומה” בסניף גבעת-שאול. נפל בעת שירותו הצבאי בהתהפכות ג’יפ בדרכו לתרגיל צבאי. בן 19 בנפלו.

סמל ראשון יצחק בואניש ד’ יקום דמו. אב לחברות התנועה בסניף קרית ארבע. נפל בקרב מול מחבלים בציר המתפללים בחברון, בהגנתו על הישוב היהודי. בן 46 בנפלו.

הרב יעקב יוסף דיקשטיין ד’ יקום דמו. אב לחברי התנועה מסניף גבעת שאול. נרצח עם אשתו ובנו בפיגוע ירי על מכוניתם בדרכם לישוב מעון. בן 45 במותו.

חנה דיקשטיין ד’ יקום דמה. נהרגה בפיגוע ירי בדרכה לישוב מעון. בת 41 במותה.

שובאל ציון דיקשטיין ד’ יקום דמו. נהרג בפיגוע ירי בדרכו לישוב מעון. בן 9 במותו.

אביטל וולנסקי ד’ יקום דמה. נרצחה עם בעלה בפיגוע ירי על מכוניתה בשומרון. בת 26 במותה.

אברהם וולנסקי ד’ יקום דמו. אח לפעילי התנועה. נהרג בפיגוע ירי על מכוניתו בשומרון. בן 29 במותו.

אלוף משנה דרור וינברג ד’ יקום דמו. אב לחברי התנועה מסניף גבעת-שאול. נפל בקרב מול מחבלים בציר המתפללים בחברון,

בהגנתו על הישוב היהודי. בן 38 בנפלו.

יוחנן ישמח זכרונו לברכה. מבוגרי התנועה. נפל בעת שירותו הצבאי. בן 23 בנפלו.

משפחת סחיוויסחורדר ישבה במסעדת ‘סבארו’ בירושלים, כאשר מחבל מתאבד התפוצץ לידם. האב, האם ושלושת ילדיהם נהרגו:

האב, מרדכי, ד’ יקום דמו. בן 44 במותו.

האם, צירל (צירה) ד’ יקום דמה. בת 42 במותה.

רעיה ד’ יקום דמה. חניכת התנועה בסניף טלמון. נהרגה שלושה ימים לאחר שחזרה ממחנה הקיץ של תנועת “אריאל”.

בת 14 במותה.

אברהם יצחק ד’ יקום דמו. בן 4 במותו.

חמדה ד’ יקום דמה. בת שנתיים בלבד.

איטה צור ד’ יקום דמה. אם לחברות התנועה בסניף בית-אל. נרצחה עם בנה בפיגוע ירי בדרכה לביתם שבבית אל.

בת 41 במותה.

אפרים צור ד’ יקום דמו. נהרג בפיגוע ירי בדרכו לביתו שבבית אל. בן 12 במותו.

אחיקם עמיחי, בוגר סניף קרית ארבע. נרצח ביט’ טבת התשס”ח על ידי מחבלים בטיילו בנחל תלם יחד עם חברו דוד רובין.

בן 20 במותו.

דוד רובין, בוגר סניף קרית 4. נרצח ביט’ טבת התשס”ח, על ידי מחבלים בטיילו בנחל תלם יחד עם חברו אחיקם עמיחי. בן 21 במותו

תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.

 

קריין סיכום

ומתוך האבל והשכול אנו רוצים להמשיך הלאה. לא להקדיש יום אחד לזיכרון ובשאר הימים לשכוח. אלא לקחת עמנו את אלה שהיו ואינם.

לחיות את חיינו בקדושה מתוך הרגשת השליחות. אנשים גדולים וגיבורים, רבים רבים, נפלו והשאירו לנו צוואה.

אנחנו מודים לקב”ה על כל הניסים שעשה עימנו, ועל שזיכה אותנו בשיבתנו לארצנו ובכינון שלטון יהודי בארץ ישראל.

אנו זוכרים כי המטרה והשאיפה הינה הגאולה השלמה ובניין המקדש.

 

המלצה לשיר: “קול ברמה נשמע”.

 

אני מאמין

התקווה

המנון התנועה

תם טקס יום הזיכרון