בעיר אחת היה מנהג ידוע, שהחתן היה קונה לכלתו לעתיד מתנות בזמן תקופת האירוסין,
על מנת לשמח את ליבה עד לחתונה.
פעם אחת, אחד מבני העיר שהיה בחור עני זכה להתארס עם בחירת ליבו, והייתה שמחה גדולה בעיר,
שכן היה הוא מבני התורה עליהם נאמר: “היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה”,
וגם הנערה הייתה צנועה ובעלת חסד. ממש זיווג משמיים.
שמחה הנערה עד מאוד שתזכה להתחתן בקרוב עם בחורנו היקר, שלמד תורה במסירות נפש ואהבה גדולה,
אך מדי פעם החלו חברותיה הטובות להעיב על שמחתה, חוזרות ושואלות אותה בדאגה:
“למה הוא לא קונה לך מתנה?”, והיא הייתה משיבה להם בעדינות ובסבלנות שוב ושוב,
שמכיוון שהוא עני ואין לו כסף, אינו יכול לקנות לה דבר…”אז שיקנה מתנה קטנה וזולה!”
כך היו משיבות לה, עד שלאט לאט שכנעו אותה לדבר עם ארוסה על העניין.
מכיוון שבחורנו רוב היום למד תורה, והיא התעסקה בהכנות לחתונה,
לא מצאה היא פנאי לשאלו עד לזמן בו ישבו בחדר הייחוד.
“מדוע את נראית מוטרדת יקירתי, אינך מרגישה בטוב?”, שאל בחורנו, ורק לאחר דקות של שכנועים רבים,
הצליחה הנערה לפתוח את ליבה ומלמלה: “מדוע איני חשובה בעיניך?”
“חלילה וחס כלתי, מדוע תדברי כך? והרי היום נשאתיך לי לאישה ואני המאושר באדם!!”
ענה מיד בחורנו בהתרגשות.
“מכיוון שלא זכיתי ממך אפילו למתנה אחת כל ימי ארוסינו, והרי יודע אתה את מנהג העיר.
ישנן כלות הזוכות לעשרות מתנות עד לחתונתן”…
והוסיפה בלחישה: “ואני לא קיבלתי ממך אפילו אחת”…
הבין בחורנו לליבה וענה לה:
“דעי לך, שעל אף שאנוכי עני, הכנתי בעבורך שנים מתנה יקרה עד מאוד, שוויה לא יימנה בכסף ואף לא בזהב!
המתנה שהבאתי איתי היום היא העובדה שאת האישה היחידה בחיי!!!
מעולם לא הייתה בראשי אישה אחרת מלבדך! את היחידה איתה דיברתי, צחקתי, ובכיתי…
לך נתונות כל מחשבותיי, תפילותיי, אהבתי…”
ומאותו הרגע, כמו בסיפורים הטובים, הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה…
(סיפור שסיפר הרב אבינר)
