מיום שעמד רבי נחמן מברסלב על דעתו היה מתאווה ומשתוקק לארץ ישראל.
היה נכסף לשמוע את ניגונה של הארץ הקדושה –
שורש כל הזמירות והניגונים הנמשכים אליה מקדם,
הוא הניגון שלעתיד לבוא, כשיבוא משיח צדקנו.
אמר: ואשרי שיזכה בארץ ישראל, וישמע את ניגונה ויקרב את הגאולה.
ידע רבי נחמן גודל המניעות והעיכובים שיהיו לו בדרך.
[שמע על כך מפי סבתו הודל הצנועה והחסודה,
שאליה היו פונים צדיקים גדולים ומבקשים ברכתה.
היא, שסיפרה לו גודל העיכובים והמניעות, שהיו לסבא קדישא,
אביה הבעל שם טוב, כשרצה לנסוע לארץ ישראל.
הייתה נאנחת ואומרת: רצה ולא עלתה בידו,
ובשעת אמירתה פניה טובים, חיוורים ונוגים.
היא שנטעה בלבו אהבה גדולה לפשוטי ישראל ולארץ- ישראל,
שאמרה: שניהם, הארץ וישראל, קשורים ודבוקים וכל הזמן פרושים ומרוחקים
אין תיקון לא להם ולא לעולם כולו.
ורבי נחמן היה אומר: דומה ארץ-ישראל כבת-מלכה,
שרבים מבקשים לזכות בה,
ואין זוכים בה אלא אלה המקבלים עליהם ייסורים, טלטולי-דרך וסכנות נפשות.
היה מוסיף ואומר: הרוצה להגיע ל ארץ-ישראל, צריך שיחבב את יסורי העלייה,
אי-אתה יכול להתחיל במצות ארץ-ישראל בלא עזות של קדושה ובלא עקשנות גדולה.
וכמלאות לרבי נחמן כ”ו שנים, קבל עליו לנסוע לארץ-ישראל.
שמעו זאת שתי בנותיו ואשתו, באו לפניו בבכי גדול ואמרו: על מי אתה מניחנו ומי ידאג לפרנסתנו?
השיב להן: את, אשתי, תלכי לבית-זרים ותהיי מבשלת ואתן, בנותיי, תהיינה משרתות.
וכדי להטעות את המזיקים, שלא ידעו עליו ועל נסיעתו,
לבש בגדים פשוטים, חגר חבל למותניו ולקח גרזן והלך מעיר לעיר, מעיירה לעיירה ומכפר לכפר
ויהי עובד כחוטב עצים ומשתכר למחייתו ולהוצאות הדרך.
אך בעולמות העליונים ידעו על נסיעתו ובהיכל המשיח גדלה השמחה והצפייה,
אלא שהמזיקין לא ידעו מה הדרך שבה ילך – חיפשוהו ולא מצאוהו.]
והמניעות והעיכובים התחילו, כשהפליג בספינה שהלכה לסטמבול.
היה רעש גדול בים – רוחות, ברקים ורעמים ירדו על הספינה הקטנה,
שהייתה מלאה נוסעים, בני-ברית ושאינם בני-ברית.
הסערה גדלה וחזקה, הגלים השתרעו על הספינה כסוסים לבנים המריחים באוויר את ריח הזאב,
והספינה טולטלה מגל אל גל, עולה ויורדת, עולה ויורדת
וחשכה גדולה ירדה על הים הגועש ופחד נפל על הנוסעים.
ותהי צעקה ומהומה: זה מתפלל, זה צורח וזה בוכה ותולש שערותיו.
נכמרו רחמיו של רבי נחמן על הילדים הדומים ככבשים,
שהסערה הדביקתם בדרך לגדרותים והם נדחקים – נלחצים זה לזה והומים מה-מה-מה.
והרוח לא יכלה לספינה ועגנה בסטמבול.
העיר סטמבול, היושבת על אם הדרך המוליכה לארץ – ישראל,
הפילה פחד על רבי נחמן.
העיר מלאה פיתויים והמזיקין אורבים לו.
מה עשה, חלץ נעליו, והיה מהלך בעיר יחף, בלא חגורה ובלי כובע לראשו,
והיה עושה מלחמות עם הישמעאלים, ויותר משהכה במישהו,
ספג הוא עצמו מכות, מהלומות ומריטות –
והיה בעיני הכל כאחד הריקים.
ביום מן הימים עלה לאוניה שהלכה ליפו.
מראות הארץ הקדושה נראו לו מרחוק ולא יכול להסתיר שמחתו.
אלפי ניגונים וזמירות התנגנו בלבו וכולם נמשכים לאותו הניגון,
שאליו נכספת ועורגת נשמתו.
רוח חמה ולוהטת באה מן המדברות וחבטה באונייה.
היו האנשים שרויים בלא טיפת מים.
האונייה ככבשן – הנוסעים התעלפו,
רבים נטרפה עליהם דעתם והיו קופצים לשתות את מי הים.
והוא, רבי נחמן, יושב לו באחת הפינות,
פניו צמוקות, שפתיו יבשות, סדוקות וזבות דם וצמאונו מציק לו עד מוות.
אבל רוחו לא נפלה עליו,
ובכל פעם ופעם שהוא מעלה את זכר הארץ על שפתותיו,
הוא חש כאילו רוח טובה, קרירה ומשיבת-נפש עוברת עליו ומימי הירדן והכנרת מנצנצים לפני עיניו.
כשהגיעה האונייה לחופה של יפו,
לא ניתן לו לרבי נחמן לרדת ורק בליל ‘זכור ברית’, אור לראש השנה,
עגנה האונייה ליד חיפה ורגליו עמדו על אדמת ארץ הקודש.
[אותה שעה היה רבי נחמן דומה לאדם המהלך במדבר והוא רעב וצמא והריהו מחזק את נפשו בנחמה,
כי עוד מעט יגיע לנווה-מדבר, שיש בו מעיין שמימיו חיים וקרים ופרותיו מתוקים,
וכשהגיע למקום מצא מעין יבש ועצים עקורים.
הנה הוא בארץ-ישראל, שאליה נכספה והשתוקקה נפשו, וכל פתחי לבו סתומים וחתומים,
כל הניגונים נשתתקו, הכל נשכח ונעקר מלבו.
חלשה עליו דעתו, והתנחם: חיפה אינה בין ארבע הארצות שהקדושה לא סרה מעליהן,
אין בה ישוב של ישראל – ומיד לאחר ראש השנה עלה לירושלים.
ירושלים – כל אבן וכל סלע בתוכה כמנגנים ניגונים
ומאבני הכותל המערבי נישא ניגון הכיסופים לגאולה,
והוא, רבי נחמן, מהלך בעיר, נכנס לכל בית-כנסת ובית-כנסת,
שומע לרינה ולתפילה ואינו שומע את הניגון.
לחברון הלך והתפלל ליד מערת המכפלה ושפך את לבו ובקש על עצמו ועל כל ישראל.
ומכאן הלך לטבריה. שמעו החסידים על בואו, ערכו סעודת-מצווה גדולה.
ישבו שניהם, הוא והארי שבחבורה, רבי אברהם מקליסק, בראש השולחן והייתה שעת רצון,
החסידים באו לכלל התלהבות והתפשטות הגשמיות והיו שרים ורוקדים,
ורבי נחמן יושב כחרש, ועצבות גדולה ממלאה כל חדרי לבו.
היה דומה כאיש מנגן, שכינור פלאים בידו אלא שמיתריו קרועים.
בצפת עלה על קברות הצדיקים, הדליק פתילים טבולים בשמן-זית, והתפלל בבית-הכנסת של האר”י.
הכל סביבו היה בחינת שירה וניגון, ואוזניו אטומות.
אתא בוקר, בוקרו של יום קיץ.
שמש גדולה נתנה את חומה ואורה, נשבה רוח חמה ומחנק גדול בתוך הבתים ובניהם.
רבי נחמן, שהתקין את עצמו לצאת מארץ ישראל,
יצא אל מחוץ לעיר וישב לנוח תחת סלע שהטיל צל כבד וצינה טובה.
מסביב עמדו להם הרים זקופים וגאים,
שומרים על הסודות הקדושים ועל עקבי הצדיקים שהיו מהלכים ומקבלים את פני שבת מלכתא.
עמדה דממה גדולה,
הסתכל רבי נחמן בשמי-התכלת העמוקים והשקופים,
ראה את פסגת ההרים, את צמרות העצים העייפים מחום השמש ולא ידע את נפשו.
מה קרה לו בארץ הקדושה?
הוא שידע שיח כל עץ וכל עשב, הוא שהשכיל להקשיב לניגונו של כל צמח וכל דומם –
מי סתם את כל מקורות נפשו?
הוא חש בניגונים המתנגנים באוויר הזך והשקוף,
אולם אין אזניו שומעות וכולו צער. עודהו יושב משמים,
ראה לפניו נער העומד תחת אחד העצים ועובד במכושו.
יחף, בגלימה ארוכה, עמד הנער ותנועותיו קצובות ומדודות.
החום גדול, הנער עובד ברוב התאמצות והזיעה ניגרת מעל פניו שזופי השמש ומרטיבה בגדיו.
רבי נחמן חשבהו לנער ישמעאלי ורחמיו נכמרו עליו.
אך הנה נצנצו מתחת לגלימתו של הנער ציציות – נער יהודי הוא!
רבי נחמן התקרב אליו ושאל אותו בלשון הקודש: מי אתה, בני?
הנער שלא ידע את הלשון, הרגיש את החמימות שבדברים,
הוריד את מכושו, ניגב את מצחו וסיפר לו, לרבי נחמן, כי נער יתום הוא ועליו פרנסת בני-ביתו
והוא עובד יום-יום אצל יהודי עשיר שיש לו גנים וכרמים, שדות ואורוות.
הוסיף רבי נחמן ושאל: ולא קשה עליך העבודה, בני?
השיב הנער: לא, אבי.
מי שהרגיל עצמו בעבודה שוב אינה קשה עליו.
ביקש רבי נחמן לטעום טעם העבודה על אדמת ארץ – ישראל,
פנה אל הנער ואמר לו: תן לי, בני, את המקוש ואנסה את כוחי בעבודה.
חייך הנער ואמר: החום הגדול היום והעבודה תקשה עליך.
השיב לו רבי נחמן: אל תפחד, בני, תן לי את המכוש.
הפשיל רבי נחמן את שרוולי בגדו, כיוון את לבו, הרים את המכוש והוריד אותו.]
אותה שעה נפתחו כל פתחי לבו וצינורותיו,
אלפי ניגונים וזמירות התנגנו בקרבו ומתוך כל הניגונים
נשמע הניגון של אדמת ארץ – ישראל – ניגון הגאולה.
