סיפורים על קיום מצוות בזמן השואה

 

סיפורים על קיום מצוות בזמן השואה

1. נרות השבת באושוויץ

בליל שישי התאספנו על המדף העליון בבלוק שלנו. היינו אז 5-10

בנות. לא הרבה זמן נשארנו. בחושך הגמור הדלקנו. ולא היה אז בכלל

אושוויץ: לא רצפה, ושום תנאים סינטריים.

הדלקנו את הנרות והתחלנו לשיר בשקט שירי שבת.

היינו מסונוורות מהאור של הנרות, ולא ידענו מה נעשה מסביב.

אחרי הפסקה קטנה שמענו בכי חנוק מסביב מעל כל המדפים שסובבו אותנו.

קודם- הבכי הבהיל וזעזע אותנו. נתברר שבכל המקומות (ואפשר היה לעבור ממדף למדף),

נשים יהודיות שישבו חודשים ואפילו שנים התאספו סביבנו על המדפים השכנים- והקשיבו

לשירה.

היו אחדות שירדו, וביקשו שנרשה להן לברך על הנרות.

היה זה מקרה ראשון מזעזע. אח”כ אלה שהיו בבלוק התרגלו שבכל ערב שבת הדלקנו

נרות. לא היה לנו לחם, לפעמים לא היה מה לשתות. אבל את הנרות השגנו איכשהו..

 

2. תפילות ולימוד תורה

“…לפעמים היינו מתפללים בצריף הילדים במחנה. ידענו כל פעם מתי שבת, הצלחתי

“לארגן” בשבילי סידור תפילה “סיני” קטן, שנשא עליו חותמת של סוחר עצים מהונגריה,

שהביאו לאושוויץ, היו הרבה סידורים אצל הילדים, היו גם חומשים בפורמאט קטן, היה גם

חצי זוג תפילין של יד שהיה כל היום בתנועה. הילדים היו מניחים אותו ומתפללים.

פעם החליפו בעד כיכר לחם ספר משניות והיו לומדים משניות. קבוצת ילדי בעלז למדו

שיעורים כסידרם כמעט בכל יום.” (מ.אליאב, אני מאמין)

 

3. כשרות

היו הרבה ילדים ששמרו כשרות, מי שמכיר את התנאים שהיינו שרויים בהם – מבין שזה

משהו יוצא מן הכלל. ילדים אלה לא אכלו שום דבר, לא מרק ולא כל אוכל אחר, אלא לחם

ומרגרינה בלבד. היו ילדים רבים כאלה, ודווקא צעירים בני 13 ” (מ.אליאב, אני מאמין)

 

4. יום כיפור

בית כנסת ארעי הוקם בחדרם של הגברים. הצבנו זקיפים שהוחלפו כל רבע שעה. תפקידם

היה להזהירנו שמא יבואו הנאצים לביקור. אולם הללו לא באו.. שני נרות הוצבו על גבי

צלחת פח הפוכה שהונחה על השולחן מחופה מפה לבנה. רק אנשים מעטים התעטפו

בטליתות. אולם כולם התפללו מתוך דביקות. מלותיו של החזן הועמו בקולות הבכי ואנחות

הסבל

(גיטו ורשה, יומנה של מרי ברג, מאנגלית יהודה האזרחי, ת”א תש”ן)

 

5. מצות בפסח

ימים אחדים לפני הפסח נכנס לסדנה, שבה עבדתי בהכנת- שלטים, אחד מאנשי הס”ס

ושאלני, אם יכול אני להכין בשבילו מטרות לקליעה. ברגע זה נצנצה מחשבה במוחי והצעתי

לו, להכין מטרות גדולות שעליהן מודבקות תמונות של חיילים יורים. לשם כך, אמרתי לו,

דרושה כמות גדולה של קמח, לשם הכנת דבק …

הצעתי מצאה חן בעיני הגרמני, שנתן לי פתק למחסן- המזון לשם קבלת 5 קילו קמח. בראותי

את קצה הישועה, יצאתי מיד אל האחראי למטבח, וסיפרתי לו על העניין. הלה, צ’כי ממוצא

גרמני, התעניין מאד בתכנית, אך מיד הביע את החשש, שבעצם מתכון אני לקמח לשם

אפיית מצות. אזרתי אומץ והודיתי בכך, בהוסיפי בקשה לתת לי 10 קילו קמח. להפתעתי

המרובה נעתר לבקשתי, בתנאי שלא אוציא את הקמח בבת אחת, אלא בכמויות קטנות. לא

האמנתי למשמע אזני, אך נכון היה הדבר, ובידי אישור ל- 10 קילו קמח. מזלי שיחק לי גם

במחסן עצמו, ובספרי שם על כוונתי האמיתית, הוסיפו לי 5 קילו, ובסך הכל היו לי כבר 15

קילו קמח .בליל הסדר הראשון התאספנו בסדנה כבימי האנוסים בספרד, וביראת- כבוד

פתחנו באמירה: “עבדים היינו…” לכל אחד ניתנו שלוש מצות, ובמקום יין השתמשנו במים

ממותקים בסוכר. כן היו לנו תפוחי אדמה לכרפס וסלק לבן למרור. במים ובמלח לא היה

מחסור …

 

6. חנוכה

“הגיע חנוכה ואנחנו השתדלנו להדליק נרות כל יום, הם לא הרשו הגרמנים. ביום הראשון

הם עוד לא ידעו, פתאום בכל הצריפים מדליקים נרות. ביום השני הם באו והיה איסור חמור

להדליק נרות. ואז קרה נס, והייתה פתאום הפסקת חשמל, אז היינו צריכים להדליק נרות.

השתדלנו להחזיק בכל דבר…גם שרנו שירים של חנוכה. אני זוכרת שהיה שם מורה… הוא

לא זכר את כל המילים ופתאום הוא שואל אותי: ‘תגידי, איך הבית השני של “חנוכה

חנוכה”?’, ואני הייתי צריכה להיזכר, אבל הוא רצה בכל מחיר לדעת את כל המילים שיוכל

ללמד את כל הילדים שירי חנוכה”

(זוננשטיין לאה ,ארכיון יד ושם)

 

7. קריאת מגילה בפורים

“והנה, לילה אחד, כאשר נזכרנו באותה אמרה עתיקה כי ‘משנכנס אדר מרבין בשמחה’

גמלה בלבנו ההחלטה להכין חגיגת פורים חשאית כדת וכדין. ובשארית כוחותיי ממש טרחתי

כמה ימים באיסוף כל מיני פסולת של נייר אשר התגלגלו בחצר המחנה… מכיוון שגמרתי

בלבי לרשום על שיירי הניירות הללו, מתוך הזיכרון, את מגילת אסתר …

חילקנו את צרור הניירות בין כמה אנשים… בסך הכול היה לנו עיפרון אחד… העיפרון עבר

מיד ליד. כל אחד רשם מזיכרונו כמה פסוקים מן המגילה, מכיוון שכל אחד תאב היה לקחת

חלק במצווה זו של כתיבת המגילה …

נתחיל בקריאת המגילה בשעה מאוחרת, מתוך פחד שמא תתגלה התכונה הגדולה

והחשודה לעיניהם של השומרים והמרצחים …

הקריאה עצמה עברה עלינו מתוך התרוממות עילאית והתלהבות גדולה …

למחרת קמנו שוב ושרכנו רגלינו כתמול שלשום. ובכל זאת הרגשנו כאילו נשתנה משהו

מאווירת המחנה, כיוון שהעזנו לקרוא בקול ‘ארור המן’ והכוונה הייתה ברורה לכל מיהו ‘המן’

זה”…

(יעקב פרנקל, מתוך: פראגר מ ,אלה שלא נכנעו )