אחראים על הברז! (פעולה)

פעולה שלישית במערך "הנה ימים באים"- חודש ארגון התשפז לשבטי גלעד- דביר.

שבוע ראשון – לפתוח ת’עיניים
שבוע שני – הפאזל של הקב”ה
שבוע שלישי – אחראים על הברז
שבוע רביעי – הפנסים של השכונה

אל המדריך:

אחרי שבשבוע שעבר ראינו איך עם ישראל כל כך צמא לתורה ולקדושה, הגיע הזמן להבין שלא מספיק רק דיבורים, חייבים להעביר את זה למעשים! נבין איזה אוצר יש לנו בידיים, נבין כמה יכולת השפעה יש לנו על עם ישראל ונבנה אצל החניכים תחושת גאווה בתורה ובאמונה בה' שיש לנו!

נוביל את ההכרה באוצר החשוב הזה למקום שהחניכים לא יוכלו להשאיר אותו רק אצלם, אלא ירצו להפיץ אותו לעם הצמא שלנו שרק מחכה שיבואו ויתנו לו אותו. נלמד מה התפקיד הייחודי שלנו בתור אריאלניקים בהפצת תורה בעם ישראל.

 עזרים:

• ארבע דליים / קופסאות גדולות
• כוסות חד"פ (שיהיה מספיק לכל החניכים)
• שתי נטלות.
• חבילת סוכריות (או דברים קטנטנים אחרים שהחניכים ישמחו לקבל😉).

א. סיפור

(הערה למדריך: אל תקרא את הסיפור מהדף בצורה יבשה.. תעבור עליו מראש, תשמור על קשר עין עם החניכים, ותוסיף פה ושם פרטים מעניינים כדי להפוך אותו למרתק..) 

כבר כמה שעות שהשמש קפחה על פניהם.

יונתן, ידידיה ויאיר צעדו בלב המדבר הרותח, מכל הכיוונים אפשר לראות רק חול ומדבר. התיקים הכבדים לחצו על הכתפיים, הזיעה צרבה בעיניים, וכל צעד דרש מהם מאמץ לא נורמלי.

"יונתן, תעשה טובה תביא קצת מים!" קרא יאיר.

יונתן שלף את הבקבוק שלו, אבל הוא היה ממש קל, או יותר נכון – ריק.

"מה איתך ידידיה?"

ידידיה הרים את הבקבוק הריק שלו, עם מבט מודאג בעיניים.

"מה עושים?!"

הם הסתכלו לכל הכיוונים, אובדי עצות, עם גוף רטוב מזיעה וגרון יבש ממים.

מולם התנשא הר עצום שחסם את האופק.

"יש לי רעיון", אמר יאיר והביט לעבר הפסגה. "אולי נטפס למעלה ומשם נצליח לראות איזה ישוב, כביש, או אולי אפילו נווה מדבר".

ידידיה הניד בראשו.

"אני חושב שכדאי דווקא להקיף את ההר", אמר. "אם יש מים באזור, יש סיכוי טוב שהם יהיו למטה".

אחרי כמה דקות של ויכוח שלא הוביל לשום מקום – הם החליטו להתפצל. יאיר התחיל לטפס לפיסגה, כשידידיה ויונתן פנו לשביל שהקיף את ההר.

לא עברו אפילו עשר דקות, השניים עברו עוד עיקול בשביל, ולפתע נעצרו. הם לא האמינו למה שהם רואים!

מולם נפרשה פיסת גן עדן בלב המדבר! עצים ירוקים, צמחייה צפופה, והכי חשוב – מעיין גדול שמימיו הצלולים פרצו מן האדמה וזרמו בשלווה.

כבר הרבה זמן שידידיה לא חייך ככה.. "מצאנו מים!" הוא צעק בהתלהבות.

הוא הסתובב מיד כדי לרוץ בחזרה ולקרוא ליאיר, אבל יונתן תפס אותו.

"רגע"…

ידידיה הביט בו בתמיהה, "מה קרה?"

יונתן היסס לרגע ואז אמר: "לא נעים… אם תגיד ליאיר שמצאנו מים, הוא יבין שהוא טעה כשבחר לטפס על ההר, ואולי הוא יעלב"…

המדריך ישאל את החניכים: האם יונתן צודק?

ברור שלא! מה שיאיר הכי רוצה עכשיו זה לשתות, לא מעניין אותו אם הוא טעה. והדבר שידידיה רוצה הכי בעולם כרגע זה לא להגיד לו שהוא צדק, אלא לשתף את יאיר בתגלית שלו, לשתף אותו במים! להרוות את צמאונו!

ממש ככה צריכה להיות ההתייחסות שלנו עכשיו למצב בעם ישראל. ברוך ה' זכינו באוצר עצום, זכינו לקבל מהקב"ה את התורה והמצוות, מקור החיים של עם ישראל, זכינו לאמונה בה' ולחיי קודש. אנחנו צריכים לשאוף כמה שיותר להפיץ את הדבר הנפלא הזה לכל עם ישראל! בלי חשבונות אם אחים שלנו ייעלבו שעד עכשיו הם טעו ואנחנו צדקנו בזמן שזה מה שהם מחפשים!

 

ב.    משחק המים 

מהלך המשחק: מחלקים את החניכים לשתי קבוצות, ולכל קבוצה מביאים שני דליים, אחד מלא מים ואחד ריק. מניחים את הדליים במרחק של בערך עשרים מטר אחד מהשני, קבוצה ליד קבוצה. מחלקים לכל חניך כוס חד"פ. המשימה – להעביר ראשונים את כל המים מהדלי המלא לדלי הריק בלי שישפך. בכל רגע נתון מותר רק לחניך אחד להעביר מים.

זמן קצר לאחר תחילת המשחק, מציעים באלגנטיות לחניך הבא מכל קבוצה שעומד להעביר מים – נטלה, בלי להסביר יותר מדי.. החניך מיד יחליף את הכוס בנטלה ואחרי שיסיים הוא כנראה יעביר אותה הלאה לבא אחריו בתור.

לאחר תום המשחק – המדריך יאסוף את החניכים ויסכם: ברגע ש[פלוני] מהקבוצה שלכם קיבל את הנטלה – הוא לא היסס, ומיד נתן לכל הקבוצה להשתמש בנטלה למרות שהוא לא היה חייב. וברור שהבא בתור אחריו לא כעס עליו, אלא להפך! הוא שמח מאוד לקבל את הנטלה כי זה עוזר לו ולכל הקבוצה.

ככה גם עם התורה! כמו שדיברנו בשבועיים האחרונים, עם ישראל ממש צמא לתורה ולקודש, וברור שהוא ישמח לקבל אותה אם רק נציע לו אותה! אסור לנו להתבייש בתורה, עם ישראל משתוקק אליה!

ג.     חוזי עתידות

המדריך יגיד לכל חניך לחשוב על מספר מאחד עד עשרים, וכל מי שיצליח לבחור את המספר שהמדריך בחר – יקבל סוכריה. בפעם הראשונה המדריך יבחר את המספר 1, בפעם השניה יבחר במספר 2, בפעם השלישית 3 וכן הלאה לפי הסדר. בשלב מסויים חלק מהחניכים יבינו את החוקיות ויספרו אותה לחברים שלהם/יצעקו אותה בקול…

המדריך יסביר: כשיש לך משהו טוב – אתה לא יכול להשאיר אותו לעצמך, הדבר הזה פשוט פורץ ממך, אתה רוצה לשתף אותו עם מי שאתה אוהב, עם חבר שלך, עם אח שלך. בזכות זה שגיליתם לכולם את החוקיות של המשחק – כולם יכלו לבחור את המספר הנכון ולקבל סוכריות. אם התורה זה הדבר הכי יקר בשבילנו, וכל יהודי הוא אח שלנו – אנחנו צריכים הכי לרצות בעולם להביא לו את התורה! להפיץ אותה החוצה כמה שיותר!

ד. סיפורו של חוזר בתשובה

המדריך יקריא לחניכים את הקטע הבא:

"כילד, יום הכיפורים היה עבורי יום של אופניים. חבריי ואני היינו רוכבים מפתח תקווה עד לתחנת הכוח רידינג בתל אביב – מסע ארוך בשביל ילדים בני 12.

הקשר היחיד שלי ליום הקדוש – היה לרוץ לבית הכנסת, לשמוע את תקיעת השופר מבחוץ, ואז להודיע בהתרגשות להורים שהצום הסתיים. כשהתבגרתי והייתי לנער, בכל שנה חבריי ואני היינו נפגשים בגן הציבורי ומבזבזים את זמננו בשעות על שעות של שיחות.

דיברנו על הכול ועל כלום, עד השעות הקטנות. זה היה נחמד, אבל משהו הרגיש חסר. אחרי הצבא, כשהייתי כבר בן 21 וחיפשתי את מקומי בעולם, הגיע ערב יום כיפור ואמרתי לעצמי: השנה זה יהיה אחרת. החלטתי ללכת לבית הכנסת, שבו לא הייתי מאז בר המצווה שלי. כשהגעתי לבית הכנסת "אהבת ה'" ברחוב יהושע חנקין בפתח תקווה, הגבאי קיבל אותי בחיוך חם וסידר לי מקום. לקחתי סידור, אבל לא ממש ידעתי איפה קוראים, אז השארתי אותו סגור.

התבוננתי במתפללים. משהו באווירה היה כל כך… כל כך קדוש… ואז החזן התחיל לשיר, והקול שלו רעד מרגש. המילים שברו אותי לרסיסים: 'לך אלי תשוקתי / בך חשקי ואהבתי / לך לבי וכליותיי / לך רוחי ונשמתי'… משהו בפיוט הזה גרם לי להתחיל לחשוב, בפעם הראשונה באמת חשבתי על החיים שלי, על מה שאני רוצה, על מי שאני באמת. כשהגיעו לאמירת 'כל נדרי' ופתחו את ההיכל, הרגשתי שגם הלב שלי נפתח.

החלטתי לפתוח את הסידור שלקחתי, ואז קרה משהו מדהים – הבחנתי במילים 'פתח לבי בתורתך'. צמרמורת עברה בי. התחלתי לבכות. הרגשתי שהקב"ה ממש איתי, ששום דבר לא קורה במקרה. יש בורא לעולם, והוא מדבר אליי! איך זה שאף אחד לא אמר לי שבתוך בית הכנסת יש כזה עונג לנשמה? איפה הייתי כל השנים? כשהגיעו לברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', הרגשתי שזה בדיוק מה שקורה לי. אני חי, אני קיים, והגעתי למקום שממנו אני מתחיל חיים חדשים עם מטרה אמיתית – לזכות לבית של תורה".

אפשר ממש להרגיש את הצמא האדיר שהיה ליהודי הזה! הוא פשוט חיכה לדבר הזה בלי שהוא ידע בדיוק מה הוא מחפש. ואיך שהוא מצא את זה הוא מיד ידע שזה מה שהנשמה שלו רצתה.

תחשבו כמה יהודים כאלה יש, שצמאים מרגישים אבודים, מרגישים שהחיים שלהם חסרים. חייבים את המשהו החסר הזה. ולנו יש אותו! זכינו ואנחנו מכירים את התורה, את המצוות, את כל הטוב הזה. ויש כ"כ הרבה יהודים שמחפשים את זה ממש בלי לדעת את זה! אז כמו שלא פחדנו לתת לכולם את הנטלה, כמו שרצינו לשתף את כולם כשהבנו את השיטה של הסוכריות, התפקיד שלנו  היום זה לשתף את הטוב הזה שזכינו בו – עִם כל עַם ישראל, שכולם יזכו לחזור ולהידבק בקב"ה. איך אנחנו יכולים לשמור את זה לעצמינו?! כמו שזה מטופש לחשוב שמי שצמא יכעס על מי שנתן לו מים – יהודי שצמא לתורה, יחבק את מי שמציע לו אותה!

 

ה. משימה שבועית

ועכשיו, למעשה!

בעזרת המדריך, החניכים יארגנו מבצע התחזקות בסניף שבו החניכים יהיו פעילים. בכל סניף זה יהיה דברים שונים לפי הצורך שיש באיזור של העיר והישוב.

דוגמאות: מבצע תהלים/משניות, תפילה מיוחדת, חלוקת 'תודה רבה' עם דבר תורה לכבוד שבת לחיילים ששומרים או בבתי חולים וכו'.