תורת ארץ ישראל – תורת חיים בעוז (פעולה)

מתאים ל: שבת

פעולה שניה מתוך מערך הפעולות לחב"ב בחודש ארגון תשע"ג.

לפעולה ראשונה

לפעולה השלישית

 

רקע:

בפעולה זו נלמד כי הגשמת התורה באופן מלא יכולה להיות אך ורק בארץ ישראל.

בתקופת הגלות לימוד התורה אמנם פרח, אך רק בארץ ישראל יש לעם ישראל את היכולת לקיים ולעשות את כל ענייני התורה.

בגלות הסתפקנו בד' אמות של הלכה, אך עתה כשעם ישראל שב לארצו אנו נתבעים לעצב מדינה, צבא, יחסי חוץ וכלכלה עפ"י התורה.

רק בארץ ישראל יש לעם ישראל את כוח היצירה והעשייה הדרוש לקיום התורה על כל רבדיה.

 

 

 

מטרות הפעולה:

• החניכים יכירו את החיסרון שבקיום התורה בגלות
• החניכים יבינו כי רק בארץ ישראל אפשר לממש את יעודי התורה ומצוותיה באופן שלם
• החניכים יזהו כי השיבה לארץ ישראל היא חלק מהשלמת ותיקון העולם

 

עזרים:

• פירות לסלט פירות
• יין, סוכר
• קערה
• סכינים
• מגשים / צלחות
• קופסת שימורים של קוקטייל פירות

 

מהלך הפעולה:

שלב א' – סלט פירות או קופסת שימורים?

שלב ב' – המצוות התלויות בארץ.

 

 

שלב א' – סלט פירות או קופסת שימורים?

 

בתחילת הפעילות נכין יחד עם החניכים סלט פירות.

כשהסלט יהיה מוכן נשלוף קופסת שימורים של קוקטייל פירות ונשאל:

• מה עדיף – הסלט שהכנו או קופסת השימורים?
• אלו יתרונות יש בלהכין דברים בעצמנו על-פני לקבל אותם מוכנים?

נסכם: את סלט הפירות יצרנו במו ידינו, לעומת זאת את הקופסא קיבלנו מן המוכן.

בסלט שיצרנו בעצמנו הייתה לנו הבחירה אלו פירות להכניס ואלו לא, לאיזה גודל לחתוך את הפירות, הכרנו את מרקמי הפירות, החלטנו כיצד ואם לתבל.

בנוסף לכך, כאשר מכינים לבד חשים תחושת שייכות חזקה יותר למה שהכנו ונהנים מחדוות היצירה. נקודה זו נכונה כמובן לא רק במאכלים.

(הערה שניתן לשמור להמשך: לסלט הפירות עדיפות נוספת כוון שהוא עשוי מפירות שגדלו בארץ ולא מפירות מיובאים מתאילנד או מדרום אמריקה)

 

נקריא את הפסוקים הבאים מספר יהושע:

ספר יהושע פרק ה'

(י) וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ:

(יא) וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:

(יב) וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא:

 

רש"י על פסוק יב

ולא היה עוד לבני ישראל מן – לפיכך, ויאכלו מעבור הארץ, אם היה להם מן לא היו אוכלים מן התבואה, שהמן היה נוח להם,

משל אומר לתינוק מפני מה אתה אוכל פת שעורין, לפי שאין לי פת חטין, לכך נאמר: ולא היה עוד וגו':

 

כעת נשאל את החניכים:

• מדוע בכניסה לארץ ישראל פסקה ירידת המן?
• איזה מצב עליון ועדיף יותר – האם המצב של אכילת המן או של אכילת לחם מוכן מתבואת הארץ?
• היכן קל יותר להיות בארץ או במדבר?
• מה ההבדל בין חייו של עם ישראל בגלות לחייו בארץ?

נסכם: במדבר קבלנו את לחמנו מן המוכן, לא היינו צריכים לטרוח עבורו. משנכנסנו לארץ אנו נתבעים ליצור את לחמנו בעצמנו. אולי היינו מעדיפים להישאר במדבר ולאכול אוכל שמיימי, אך הקב"ה החליט בשבילנו כי המקום שלנו הוא בארץ ישראל ולא במדבר. בארץ ישראל אנו נדרשים ליצור ולעשות.

בגלות היינו מנועים מליצור, לא יכולנו לחיות חיי עשיה שלמים של עם בארצו. רק בארץ ישראל יש לנו את האפשרות להקים ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

 

שלב ב' – המצוות התלויות בארץ.

 

בשלב הזה, נשאל את החניכים אלו מצוות התלויות בארץ הם מכירים.

 

נברר עם החניכים:

• מה המשותף שבמצוות אלו?
• מדוע הצטווינו בהם דווקא בארץ ולא בחו"ל?
• ישנה גישה הטוענת: שאין עניין להסתבך עם מצוות התלויות בארץ, עדיף לחיות בחו"ל. לפעמים הגישה הזו מובעת באופן פחות חריף: עדיף לצרוך פירות וירקות תוצרת חו"ל מאשר מגידולי הארץ. כיצד נתמודד עם הגישה הזו?

נסכם: המצוות התלויות בארץ כרוכות בעבודת האדמה. רק בארץ ישראל אנו זוכים לשבת על נחלתנו ולעבד את אדמתה.

בעבודת האדמה שבארץ אנו לא רק עובדים לפרנסתנו, אלא גם מקיימים את תפקידו של עם ישראל בארץ ישראל – אנו יוצרים ועושים.

העובדה שבחו"ל אנו פטורים מהמצוות הללו מראה כי בחו"ל אין לנו אפשרות לחיות חיי תורה מלאים.

מבחינה מסוימת כל המצוות תלויות בארץ. כך מפרש הרמב"ן (בפירושו לתורה ויקרא י"ח) על הפסוק בנביא 'הציבי לך ציונים' (ירמיהו ל"א) כי קיום המצוות בגלות הוא בגדר הצבת ציונים –תמרורים, רק על-מנת שלא נשכח אותן בשובנו ארצה.

לפי דרשה זו כל הערך של קיום מצוות בחו"ל הוא רק כאמצעי לתכלית – קיום התורה בארץ ישראל.

"ההסתבכות" לכאורה עם חובת המצוות התלויות בארץ נובעת מכך שאנו חיים חיי תורה בצורה שלימה יותר.

להגיד כי עדיף להתחמק מהן זה במידה מסוימת כמו לומר כי עדיף להיוולד גוי (מאשר יהודי) משום שאינו חייב במצוות.

 

נקריא את המקור הבא:

מסכת חגיגה ה, ב:

"כיוון שגלו ישראל ממקומן – אין לך ביטול תורה גדול מזה"

 

נשאל:

• מדוע הגלות היא ביטול תורה? הרי באלפיים שנות הגלות התפשט ים התורה לממדים אינסופיים? לא ניתן להקיף כיום את כל הספרים, הפירושים והשו"תים שנכתבו במהלך כל השנים.

ונענה:

בזמן הגלות לימוד התורה אכן פרח אך לא ניתן היה בה לקיים חיי תורה שלמים. התורה מדריכה אותנו לא רק כיצד לחיות את חיי הפרט.

לתורה יש אמירה מפורטת כיצד צריכים להראות חיי הכלל, כיצד צריכה להראות ממלכתו של עם ישראל, כיצד צריכים להראות חייו המדיניים.

כל אלו גם אם במידה מסוימת נלמדו בזמן הגלות לא יכולים היו להתקיים. כל עניין התורה הוא ללמוד על-מנת לקיים.

התורה מדריכה את חיי המעשה, לימוד התורה אינו תלוש מחיי העשייה. לכן אין ביטול תורה גדול מכך שישראל בגלות, משום שאז חלקים נרחבים ומהותיים בתורה הופכים ללא מעשיים – לא ניתן לקיימם.

יש לשים לב כי בעוד תחומים הנוגעים לחיי הפרט נידונים רבות בספרים השונים שנכתבו במהלך שנות הגלות הארוכות,

ישנו מיעוט ניכר של ספרים העוסקים בחייו הממלכתיים של עם ישראל. מבין הראשונים היה כנראה הרמב"ם היחיד שבספרו משנה תורה פרט גם את הלכות המלכות והמקדש.

דוגמא נוספת: בתלמוד הבבלי, התחום הנלמד ביותר בתורה שבעל-פה, חסרות מסכתות רבות העוסקות במצוות שנצטוו ישראל בארצם, למשל: אין לנו גמרא לרוב סדר זרעים העוסקת במצוות התלויות בארץ,

  

לסיכום הפעולה נלמד את הפסקה הבאה מדבר הראי"ה:

 

ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התכנים המעשיים ומגברת את ההתענינות בעולם ובחיים וכל אשר בם.

רק בזמן החרבן, וקרוב לו, שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו והוצרך להכיר את תעודתו רק במעמדו הרוחני המופשט, הושרשה ביחידים הדרכה לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם, וגם ע"ז יצאה מחאה שמימית.

אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה, והצורך המעשי של הסדורים המדיניים והחברתיים נעשה חלק מתכנית פעלי הכלל,

הרי הם הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתבססו יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים, ואור ישראל יאיר פני תבל בכליל יפעתו.

(אורות התחיה כז')

 

נסביר ונסכם: כאשר ישנה התגברות רוחנית עליונה, היא מחזקת את עולם המעשה ואת החיים הגשמיים.

רק בזמן החורבן, כשעם ישראל ירד ממצבו האידאלי, היה עליו לעסוק ברוחניות מופשטת המנותקת מהחיים המעשיים.

לכן בזמן החורבן פרח לימוד התורה המנותק מחיי המעשה ולעומת זאת הוזנחו תחומי התורה המדריכים כיצד צריכים להראות הסידורים המדיניים והחברתיים של הממלכה הישראלית.

עכשיו כשהגיע זמן חזרת עם ישראל לארצו, נעשו כל העניינים המעשיים של הקמת מדינה, לגופי תורה – לחלקים חשובים ומרכזיים בתורה.

ככל שחיי המעשה יתבססו יותר תשתכלל גם הרוחניות של עם ישראל ותרומם את העולם כולו.