אומה מתוקנת בארץ ישראל (פעולה)

פעולה שלישית מתוך מערך הפעולות לשבט נבטים בחודש ארגון תשע”ג.

לפעולה הראשונה

לפעולה השניה

 

מטרות:

• החניכים יווכחו לדעת שמצוות חברתיות רבות הינן תלויות בארץ.
• החניכים יבינו שארץ ישראל היא המקום ליצירת חברה/אומה מתוקנת.

עזרים:

• פלקט שמצוירת עליו מפת הארץ.
• כרטיסי מצוות.

שלב א’-

נניח על רצפת החדר פלקט עם מפט הארץ וחפיסת כרטיסי מצוות. על כל חניך בתורו להרים כרטיס.

אם רשומה על הכרטיס מצווה התלויה בארץ, עליו להניח את הכרטיס על המפה. אם רשומה מצווה שאינה תלויה בארץ עליו להניח את הכרטיס מחוץ למפה.

על כל מצווה התלויה בארץ נשאל את החניכים אם הם יודעים מה אומרת המצווה.

במידת הצורך נוסיף ונשלים (מצורפים הסברים למצוות).

רשימת המצוות וההסברים מצורפים בנספח.

נשאל את החניכים:

• מה משותף לכל המצוות שמיינו?
• האם כל המצוות התלויות בארץ קשורות בעבודת האדמה?
• מה מייחד חלק מהמצוות התלויות בארץ?

נסכם: כל המצוות שמיינו במשחק הן מצוות חברתיות – מצוות שנועדו להפוך את החברה לחברה המושתתת על צדק ועל חסד. מרבית המצוות התלויות בארץ הן מצוות הקשורות לעבודת האדמה, אך יש גם מצוות התלויות בארץ כמו עיר מקלט או עבד עברי שאינן קשורות דווקא לאדמה. מדוע הן תלויות בארץ? מדוע איננו מצווים לקיימן בחו”ל? הסיבה היא שקיום מצוות אלו דורש מעם ישראל להיות יושב יחד ושולט על עצמו ועל הארץ בה הוא יושב. כשעם ישראל מפוזר בגלות, הוא לא יכול לייחד ערים לערי מקלט או להחליט על סוג הענישה לגנבים.

בארץ ישראל התורה דורשת מאתנו לא רק לעזור לעניים ולחלשים. היא דורשת מאתנו לבנות את החיים החברתיים והכלכליים בצורה שגם העניים והחלשים ואפילו הרוצחים בשוגג ימצאו את התיקון למצבם.

כשעם ישראל יושב בארצו (ערי מקלט, יובל, עבד עברי ואף שמיטה מדאורייתא מחייבות רק כשרוב ישראל יושבים על אדמתם, לכן היום עדיין איננו חייבים במצוות אלו), הוא נדרש להקים בה חברה צודקת, אשר בה לא רק סיוע לעניים, אלא גם חוקים המסייעים לעניים לצאת מעניותם. דוגמא טובה לכך יש במצוות היובל.

שלב ב’ – מצוות היובל

נחלק את השבט לארבע קבוצות, כל קבוצה תבחר מתוכה נציג. ארבעת הנציגים ישחקו במשחק “מלחמה” בקלפים. פעם בכמה דקות המדריך יכריז: שנת היובל. לאחר הכרזה זו יחולקו הקלפים שווה בשווה בין הקבוצות כפי שהיה בתחילת המשחק ויתחלפו הנציגים המשחקים.

הוראות המשחק:

מחלקים את קלפי המשחק שווה בשווה בין המשתתפים.

בכל סיבוב כל המשתתפים מניחים קלף מגב הערימה שבידם גלוי על הרצפה. מי שברשותו הקלף בעל הערך הגדול ביותר (ערך הקלפים בסדר יורד: מלך – מלכה – נסיך – עשר – תשע- … – שתיים, הקלף אס (אחד) “מנצח” את כולם.

קלף הג’וקר גם הוא “מנצח” את כולם ואת ה”אס” בכללם), מקבל את כל הקלפים שהונחו על הרצפה.

כאשר לשני שחקנים או יותר יש קלף זהה בערכו הן עורכים ביניהם “מלחמה” – כל שחקן מבינם מניח שלושה קלפים הפוכים מעל הקלף הזהה ומעליהם קלף רביעי גלוי. מי שהקלף הגלוי שהניח הינו בעל ערך גדול יותר מקבל את כל הקלפים שהונחו באותו הסיבוב.

לאחר המשחק נשאל:

• במה מזכיר המשחק ששיחקנו את שנת היובל?
• האם החלוקה המחודשת של הקלפים בכל “שנת יובל” גרמה לחלק מהקבוצות להרגיש טוב יותר עם המשחק?
• מה התועלת החברתית של השבת האדמות לבעליהן המקורים בשנת היובל?
• מה יותר עוזר לעניים מצוות צדקה או מצווות היובל?

נסכם: בדומה לחזרת האדמות שנמכרו במהלך השנים לבעליהם המקוריים גם במשחק ערכנו מדי פעם חזרה למצב הראשי השוויוני.

וודאי שבאופן זה המפסידים הרגישו טוב יותר, הם חשו שקיבלו הזדמנות נוספת להצליח במשחק.

באופן דומה לכך נותנת שנת היובל הזדמנות מחודשת לעניים שבמהלך השנים לא הצליחו להתפרנס מאדמתם ונאלצו למכרה לאחרים.

בשנת היובל מקבלים אנשים אלו את אדמתם מחדש וכך יש להם סיכוי חדש לצאת מעניותם. בצורה זו מועילה מצוות היובל לפתרון בעיית העוני של אנשים שאבדו את מקור פרנסתם.

זהו כמובן פתרון הרבה יותר חזק מנתינת צדקה של אדם פרטי אחד לאדם פרטי אחר.

בעוד בצדקה העני נשאר נזקק, היובל נותן הזדמנות להתחיל את המשחק מחדש, להתחיל את החיים הכלכליים מחדש בתור אדם בעל רכוש ממוצע.

 

 

שלב ג- משל הכרם

נספר לחניכים את הסיפור הבא:

היה היה איש עשיר ולו שני בנים. לפני מותו רצה לחלק את אדמותיו בין בניו. קרא לבניו ואמר להם: “אדמות רבות יש לי הן בהר והן במישור. לך, הבכור, אתן את האדמות אשר בהר ולך, הצעיר, את האדמות שבמישור”. כעבור ימים ספורים הלך האב לעולמו וכשסיימו ימי אבלותם, החלו שני הבנים לעבד את האדמה. הבכור, שלמד מאביו חקלאות, בחר לשתול באדמותיו גפנים. הצעיר, שלא הבין דבר בגידול החליט לעקוב אחר אחיו הגדול ולעשות בדיוק כמוהו, שהרי כך, וודאי יזכה לפירות משובחים. שתל גם האח הצעיר גפנים באדמות המישור. מפעם לפעם היה האח הצעיר מציץ לאדמות אחיו הבכור כדי ללמוד את הפעולות שהוא עושה. ראה אותו חורש את האדמה, נוטע את השתילים, משקה, מזבל, עוקר עשבים שותים וכך בדיוק עשה באדמות שלו. כך עברו השנים ובאדמות האח הבכור גדל כרם לתפארת, עשיר בגפנים משובחות. אך באדמות האח הצעיר העצים היו דלים בפרי וטעמם חמוץ ולא טעים. מלא כעס ובושה פנה אל אחיו הבכור: “כיצד זה ייתכן? עשיתי בדיוק את אותן פעולות שאתה עשית והנה כרמך מלבלב ומניב פירות משובחים וכרמי שלי אינו נותן אפילו פרי טוב אחד?”. ענה לו אחיו: “גפנים לא שותלים במישור. גפנים צומחות הכי טוב במקום הררי…”

נשאל את החניכים:

• מה בא ללמדנו הסיפור?

לא מספיקות הפעולות כדי להצמיח גפנים טובות. צריך גם מקום מתאים.

• מהו הנמשל של הסיפור?

זהו בעצם משל הלקוח מספר הכוזרי (ומעובד לסיפור). במשל הכרם משווה ריה”ל בין עם ישראל ובין כרם. כפי שצריך לעבד כרם על מנת שיתן ענבים, כך גם ישראל, צריכים לעבוד על מנת שיהיו מהם פירות.

עבודתם של ישראל הן המצוות, בעיקר אלו התלויות בארץ (שמיטה, לקט, שכחה, פאה, תרומות ומעשרות וכו’). הענבים של עם ישראל הם ה”עניין האלהי” (– היכולת להיות נביאים ).

ההר הוא משל לארץ ישראל, שרק בה עם ישראל יכול להשיג את “ענביו” – להגיע לשיאו.

לסיכום

ראינו שמצוות חברתיות רבות הינן תלויות בארץ, ומקיימים אותן רק בארץ ישראל.

ריה”ל מסביר שבלי ארץ ישראל עם ישראל אינו יכול לממש את הפוטנציאל שלו.

רק בארץ ישראל עם ישראל מניב את “ענביו” ורק בה הוא יכול ליצור חברת מתוקנת, חברה של צדקה וחסד אשר לא רק מסייעת לחלשים, אלא הופכת אותם מנזקקים לכאלה שאינם נזקקים.