תלויים זה בזה! (פעולה)

1. החניכים יבינו שהם זקוקים אחד לשני – בשבט, ויותר מזה – זקוקים אחד לשני בתור עם ישראל
2. גיבוש שבטי והנאה

 

עזרים:

• בגדי לכלוך (כדאי להגיד לחניכים מראש להביא לפעולה) או ניילונים גדולים לעטוף את החניכים שלא יתלכלכו.
• מעדנים
• כפיות.
• כדור (לא קשה כמו כדורסל).
• חוטים כמספר החניכים.
• מטפחות כמספר החניכים
• “ציור הילד” + ,איברים” בכמות של חצי מהחניכים.

זהו דף גדול מאוד שבו מצויר ילד ללא כיפה, עיניים, אף, פה, ואוזניים. אולם במקום של כל איבר הנ”ל – שימו סקוטש.

“האיברים”: אותם איברים שחסרים בציור של הילד – כל אחד בנפרד, כשמאחורי כל אחד יש את בן הזוג של חתיכות הסקוטש שעל הציור. כך שיהיה אפשר להדביק כל איבר במקומו.

 

* זה הרבה עבודה, אבל תכינו ערכה כזאת לכל זוג חניכים בפעולה, מומלץ לשמור את הערכות ולהשתמש בהם שוב באירועים משפחתיים, ימי הולדת ועוד, זה כיף ומצחיק.

 

פתיחה: 

מחלקים את החניכים לזוגות. לאחד מבני הזוג קשרו מטפחת על העיניים (הוא ה”עיוור”), ולחניך השני קשרו את הידיים מאחורי גבו (הוא ה”גידם”).

* הקשירות לוקחות זמן- מומלץ לתת למי שכבר “נקשר” תעסוקה פשוטה בינתיים (כגון: תשאלו חידות)

 

שלב א’

מתחילים במשימה הראשונה: תולים ליד כל זוג על הקיר “ציור הילד”: דף גדול מאוד שבו מצויר ילד ללא כיפה, עיניים, אף, פה, ואוזניים.

אולם, במקום של כל אחד מהאיברים- שימו סקוטש.

“האיברים”: אותם איברים שחסרים לילד המצויר- כל אחד בנפרד, כשמאחורי כל אחד יש את הבן זוג של חתיכות הסקוטש שעל הציור.

כך שיהיה אפשר להדביק כל איבר במקומו.

 

חלקו לכל ה”עיוורים” את האיברים.

• אמרו לעיוורים שידביקו כל אחד על הציור שלו את האיברים. תנו להם 30 שניות. ל”גידמים” אסור להגיד כלום.

בסוף אמרו לעיוורים להוריד מעט את המטפחת מעל עיניהם, ושיצחקו מ”פרי עבודתם”

(עדיף שלא יורידו את המטפחת לגמרי כי אחר כך זה הרבה זמן לקשור בחזרה).

שלב ב’

• אמרו ל”עיוורים” להחזיר את המטפחות לחזור על אותה משימה שוב, אבל הפעם בתדרוך בן זוגם ה”גידם”. תנו להם 30 שניות.

בסוף אמרו לעיוורים להוריד מעט את המטפחת מעל עיניהם, ושיביטו שוב בפרי עמלם.. יותר טוב?

• שואלים החניכים: מה היה יותר קל? שלב א או שלב ב?

 

שלב ג’

עכשיו תורם של ה”גידמים” להנות.

כל הזוגות יושבים אחד מול השני. אומרים ל”עיוורים” להחזיר את המטפחות על עיניהם. מחלקים לכל ה”עיוורים” מעדן וכפית.

 

על פי הוראה של המדריך – הם מתחילים להאכיל את חבריהם ה”גידמים”. ה”גידמים” יכולים לתדרך את ה”עיוורים”.

 

שלב ד’\

הורידו מכולם את כל החוטים והמטפחות. תנו להם להתרגל למצב הרגיל.

דברו איתם על כך שאנו בתור עם ישראל ובתור שבט זקוקים מאוד אחד לשני – אנחנו משלימים אחד את השני.

מי שחושב שהוא יכול להסתדר לבדו – גם אם הוא לא יראה לכך שום סימן, הוא ייכשל בגדול בעתיד, וחבל.

ללא האחדות בעם – ובשבט – הכל יהיה אפור ולא טוב.. ובמקרה הרע – גם ניכשל חס ושלום.

 

כדאי לדבר על אחד מהפירושים לברכת “בורא נפשות” הקב”ה ברא בעולמו הרבה אנשים שלכל אחד מהם כישרון משלו: הוא צייר, ההוא אופה, הוא איש חינוך, הוא שיפוצניק וכו’.

“וחסרונן” –  אולם לכולנו במקביל יש חיסרון, לפחות דבר אחד שאיננו מסוגלים לעשות.

“על כל מה שבראת” – אבל כשמחברים את כל המקצועות והכישרונות ביחד-

“להחיות בהם נפש כל חי” – אנחנו מצליחים לחיות בשמחה!

למשל, אני מדריך, ואני נהנה מיוסי הבנאי שבנה לי את הבית, משה האופה שמספק לי לחם כל יום, המורה רמי שמלמד אותי דברים בישיבה וכו’…

“ברוך חי העולמים” – תודה רבה הקב”ה על הכוח של האחדות שנתת לנו!

 

שלב ה’-

משחק לסיום –“כדור האש”: 

קבעו שטח למשחק. המדריכים הם התופסים (אם יש מדריך אחד – שיצרף אליו חניך כדי שיהיו 2 תופסים).

מטרת התופסים היא להפסיל את כל החניכים על ידי כך שנוגעים בהם עם הכדור.

אסור לזרוק על החניכים את הכדור, וחניך שכדור נזרק עליו לא נחשב לו כפסילה, אלא רק נגיעה עם הכדור בלבד, בזמן שהכדור בידו של אחד התופסים.

מותר לתופסים להתמסר ביניהם, אבל מי שהכדור אצלו לא יכול לזוז.

המטרה של החניכים היא לא להיפסל. כל מי שנפסל (הכדור נגע בו  או יצא מהשטח המוגדר) מצטרף לתופסים.

המשחק מסתיים כשכל החניכים נהפכים לתופסים.

 

* אם הכדור מגיע איכשהו לידי החניכים הבורחים (נפל או נזרק בטעות) – הם יכולים להרחיק אותו אבל מעט.

 

 

לסיכום