מתאים ל: שבת, יום חול
מצורף בצד העמוד קובץ ערוך של הלימוד.
שאלתי פעם חבר איך מתחברים לתשעה באב?
הוא אמר לי זה משהו שאתה מתכונן אליו כל החיים, כי או- שהחיים שלך מחוברים למשהו גדול יותר, או- שלא...
לכן תמיד אומרים את המשפט “אני לא צם בתשעה באב כי איך אפשר לאכול בכלל…” כי מי שבאמת מחובר לחיים האלה מרגיש שאין טעם לחיות בתשעה באב, כי החיים היום הם כלום לעומת מה שיכול להיות...
ציפיה בונה ישועה
ציפיה לעתיד
חז”ל אומרים כי בשעה שעולה אדם למרום ומכניסין אותו לדין, שואלים אותו[1]האם ציפה לישועה, נמצאת למד שהציפיה לישועה אמורה ללוות את האדם כנדבך מרכזי במהלך חייו.
הציפיה לישועה היא ההבנה שההתרחשויות הנוכחיות אינן התכלית; שמה שקורה עכשיו אינו החלום. המצפה מבין שלא הוא ולא הסובב אותו עומדים במרכז התמונה, מבין הוא שמשהו גדול ורחב בהרבה ממושגי הזמן והמקום בהם הוא חי, עומד במרכז התמונה. המצפה לישועה משתחרר מהמציאות הפשוטה הסובבת אותו, על צדדיה השליליים והחיוביים, ומתעלה למבט רחב שכוסף ומתגעגע לתכלית אחרת.
ציפיה מעשית
בד בבד, עם ההשתחררות ממושגי הזמן והמקום, משתנים חייו של המצפה לישועה. הציפיה לישועה אינה מנתקת את האדם מהמציאות, אלא מביאה אותו לחיות אותה באופן אחר, משפיעה על התנהלותו בהווה. מתוך שמבין הוא שהתמונה השלמה והמיוחלת אינה מתמצת במציאות חייו הנוכחית; לא במעשיו ולא בסובב אותו, מתוך שהוא כמהּ לתכלית שהיא מעבר לזמן ולמקום בהם הוא חי, מכוון הוא את מעשיו לאותה תכלית. מעתה, יתנהל ויפעל באופן שמקרב את התכלית הנכספת, ישקיע את כוחותיו ומרצו במימוש החלום הגדול, בהגשמתו. התחומים בהם יתרכז והצורה בה יפעל ישתנו.
ציפיה בונה
ננסה להעמיק עוד בהשלכת הציפיה לישועה על ההווה.
הציפיה לישועה היא ציפיה לישועה שתגיע בכל רגע. המצפה מחכה לה בכל יום שתבוא, מתוך הכרה ברורה שהיא יכולה לבוא היום – אם בקולו תשמעו. ממילא, אם אפשר לה לישועה שתבוא בכל רגע, אם אפשר לה שתגיע במציאות הנוכחית, ברור שהיא קשורה אליה, קשורה למושגיה. הישועה אינה מנותקת מההתרחשויות בהווה, היא אינה מציאות בלתי נתפסת לחלוטין שאין לאדם שום קשר אליה. רשמים ממנה, קווים שלה, כבר מופיעים במציאות, קיימים בה, פועלים בתוכה ומניעים אותה. האחרית המיוחלת אינה מציאות נפרדת ומנותקת מהנוכחית, היא אינה אמורה ‘לנחות’ עליה מבחוץ; הולכת היא ונבנת, הולכת ונרקמת; קורמת עור וגידים.
בתפיסה כזו, המצפה לישועה הפועל למימושה, אינו עוסק רק בהכנת מצע שיאפשר הופעה של האחרית מלמעלה, אלא הולך ובונה אותה בידיו ממש. במעשיו ומפעליו, מוסיף הוא נדבך לבנין התכליתי; רוקם את הישועה השלמה.
המצפה לישועה משתחרר ממושגי הזמן והמקום בהם הוא חי, משתחרר מהמציאות הסובבת ומתעלה למבט גבוה הכוסף לישועה העתידית. מתוך כך התנהלותו בהווה משתנה. משקיע הוא את כל כוחו בפעילות שתביא לישועה, ובפעילותו, הוא הולך ובונה את הבניין השלם של הגאולה.
בניין ירושלים והמקדש
ידועים דברי חז”ל שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה,[2]ודבריהם תמוהים, שרבים התאבלו על ירושלים ולא זכו שתבנה ירושלים בימיהם. אלא, שכל המתאבל על ירושלים, כל החווה את החוסר הגדול ומצפה להשלמתו, פועל במציאות באופן שמקרב את הגאולה; בונה נדבך בבנין ירושלים השלמה. זו היא שמחתה של ירושלים. זו השמחה אותה זוכה האדם לראות.
עוד אמרו, שכל דור שאינו נבנה בית המקדש בימיו כאילו החריבו.[3]אמירה זו מטילה אחריות כבידה על האדם; תולה בו את היכולת לבנות את בית המקדש. והדברים מבוארים, שהמצפה לישועה – מאוויו נתונים נתונים המה לבית המקדש, וממילא פעולותיו ומעשיו מכוונים לבניינו; ככל שיפעל יותר, חלקו בבנייה יהיה גדול יותר.
בכוחו של האדם לבנות את עיר האלקים ואת משכנו. אמנם, לא בטוח שיזכה לראות בעמידתם שלמים על מכונם, אך בבניינם ובהקמתם עליו ליטול חלק.
