דברים שאמר בניה שראל הי”ד בהלוויתו של חברו אחיקם עמיחי שנהרג בפיגוע:
“אחיקם חבר אהוב,”
הוא קורא דברים ששירבט במחברתו:
“אין נחל, שביל או הר שלא הרגישו את כפות רגליך.
מעיין שלא טבלת בו.
בשבילנו אחיקם זה טיול, מסע, הליכה ארוכה,
לפעמים ללא תכלית – טיול לשם טיול. להכיר כל מקום.
בגולן, בנגב, במדבר יהודה,
בשפלה, בסיני, בנחלים של הירדן,
בכל מקום היית.
אנחנו כבר נתקשה לטייל.
“למות או לכבוש את ההר”* – כנראה הפעם לא כבשנו.”
הוא ממשיך בעל פה. המילים יוצאות ממנו,
עם הדמעות, שבורות, כועסות,
והן מצוטטות בהמשך בכלי תקשורת שונים:
“מחר בבוקר מדינה שלמה שגרה בשפלה תתעורר ותתעניין בכמה סנטימטרים צמח השיער של נינט.
כל הג’ובניקים וכל המשתמטים עוד לא קמו משנתם בשעות שאתם הספקתם לעשות מסע, לטייל, להילחם ולמות.”
האם היה מתנסח באופן פחות סטריאוטיפי אילו ידע כי לימים יתגורר הוא עצמו בשפלה?
אין לדעת. כעת, בהווה, הוא עונה לכל המלעיזים המאשימים את הקורבנות במותם שלהם, במקום להאשים את הרוצחים.
כמה כעס וכאב עוררו בו משפטים, כמו הם לא היו צריכים לטייל שם. המתנחלים האלה, חסרי האחריות, למה נכנסו בכלל לשטח בי.
למה? כי זה הבית שלהם, כי זו הארץ שלהם. זה למה.
הוא התלבט אם להגיע להלוויה בכלל. הרי הבטיח לאחיקם לא לבזבז עוד זמן על הלוויות.
למרות גילם הצעיר, הם שבעי הלוויות.
הרבה שכול ידעה קריית ארבע.
הרבה שכול פגשו גם בישיבת מקור חיים.
מספיק עם הסבל הזה.
חבל לבזבז את הזמן בהלוויות, צריך לחיות.
“היה בינינו הסכם,” אומר בניה בקול רועד למצלמה של ערוץ 2 בפתח בית האבלים, בבית משפחת עמיחי.
העיניים דומעות אך הוא אינו נבוך. גם לגבר מגודל כמותו מותר לבכות, לעמוד כך, חשוף, ולשתף ביגון.
“ההסכם היה שלא הולכים להלוויות אחד של השני.
במקום זה הולכים לטייל.
הלוויות זה סתם עצוב וסתם בזבוז זמן.
אתמול בלילה הפרנו את ההסכם הזה.”
*בניה מצטט משירו של זאב ז’בוטינסקי, שיר בית”ר. (מתוך הספר שמיים שאין להם חוף על בניה שראל הי”ד)
