כשם שפרצופיהם שונים (פעולה)

מטרות הפעולה:

 

 

מהלך הפעולה:

משחקים:

• תופסת בית חולים (אם תפסו אותך בגב, את צריכה להחזיק שם ולהמשיך לשחק… אם גם ברגל – להחזיק גם שם… עד את כבר לא יכולה להחזיק בכל המקומות:))
• טמפה טמפה
• הטבעת
• טלפון מתוקן
• תן שם.

מומלץ להוסיף סיפור כלשהו…

 

 

לסיכום:

כל אחד הוא שונה, כל אחד הוא מיוחד. כל בן אדם הוא מיוחד במה שהוא, ולכל אחד יש דעות שונות.

• למדריכה – קטע יפה המעורר מחשבה….

‘בית החרושת לפרצופים’:

‘כשם שפרצופיהם שונים – כך דעותיהם שונות’.

שלט נחמד ומושקע בו קישטה המורה שלי חדוה בכיתה ב2 את הקיר מעל הלוח.

מה שלא הבנתי אז, זה שחז”ל לא באו לספר לנו על מגוון הדעות הפוליטיות שיש לאנשים, וגם לא על הטעם השונה שלנו במוזיקה.

את זה מכיר כל מי שמנסה לעקוב אחרי כמות הדיסקים שיוצאים כל שנה.

המילה ‘דעה’ במילון של חז”ל זה כמו המילה ‘אופי’ במילון שלנו.

ובמשפט הזה, התמים והנחמד לכאורה, מסתתרת למדריך אזהרה חמורה.

בבית הספר היסודי שלי בירושלים, למד איתי חבר טוב, שהיה שייך למשפחה שקראנו לה בשכונה ‘השבט’.

למה ‘השבט’?

תדמיינו שמונה אחים, כל אחד שנה מתחת לשני, וכולם דומים כמו שתי טיפות מים.

ההבדל היחידים היה בשם, במידת הנעליים ובמספר הזהות.

כמובן, שלמורים לא היה שום סיכוי לעקוב אחריהם, ואת הפירצה החשובה הזאת האחים ניצלו טוב מאד…

הדבר המעניין הוא שלמורים זה בכלל לא הפריע. להיפך – היה להם תמיד תלמיד אחד פחות להכיר.

מבחינתם, הבן התורן של המשפחה לא היה ליאור או יצחק – הוא פשוט היה מ’השבט’. מסומן, מתוייק, קבוע מראש.

‘השבט’ היה מופרע, אז גם החבר שלי קוטלג ככה, וכבר ביום הראשון כל שנה היו מזהירים אותו המורים:

‘יפה! עוד אחד מהמשפחה. אותך אני מזהיר מראש!’.

כשם שפרצופיהם ושם המשפחה שלהם דומים – ככה גם ההתנהגות כלפיהם, הציפיות מהם, ונראה לי שגם התעודות בסוף שנה היו דומות.

אבל בלי ללכלך על בית הספר, חז”ל מזהירים אתכם, שאצלכם בשבט זה לא יהייה ככה.

צריך לצאת מהתחושה שאתה מדריך שבט.

את לא מדריכת ‘ניצנים’, את מדריכה את שלוש עשרה וחצי החניכות שיש לך בשבת בצהריים. ומתוכן יש שתיים שלא אוהבות פעולות עם סיפורים.

מדריך של שבט, חולם שהשבט שלו יראה כמו עשרים עותקים זהים שלו בצורת ‘מעפילונים’,

שיאהבו את הסיפורים שבעיניו הם מעניינים, את המשחקים שהוא מלמד, שיבינו כמוהו את החשיבות של השקט בתפילה,

וכמובן – שיצחקו מהבדיחות שעושות לו את זה.

המבט הזה שלנו בו אנו מסתכלים על השבט כ’גוש’ אחד הוא לא נכון והוא גורם להרבה תסכולים, וחבל.

נכון שפעולה עושים מול ‘גוש’ שיושב מולך או מסביבך, אבל זה לא עיקר העבודה של המדריך.

מדריך טוב צריך לחפש את התכונה שחז”ל מצאו ביהושע: ‘להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד’.

במילים אחרות, מדריך טוב הוא לא רק זה שיושב ומחפש בחוברת סיפור טוב יותר שיתפוס את ‘גוש’ החניכים כמה שיותר זמן.

מדריך רציני הוא כזה שמחפש בעצמו לפני הפעולה ניצוץ של מופרעות, מערבב את זה עם כמה שרידים של ילדותיות,

מגרד גם טיפה של מרובעות – ומגיע לסניף עם כל זה כל יום שלישי.

מדריך מוצלח הוא זה שידע שההפעלה לא הלכה לו גם הפעם בגלל שני החניכים ‘שהם לא בקטע’ –

ודווקא אליהם הוא יגיע דרך ‘ירידה’ על קבוצת הכדורגל שהם אוהדים ושהפסידה במשחק האחרון.

יש הבדל קריטי בין מדריך משקיען למדריך מוצלח.

שניהם ישבו להכין את הפעולה כמה שעות,

אבל אצל המדריך המשקיען העסק יגמר כשהשבט ‘לא ישים עליו…’, בעוד שאצל המדריך המוצלח שם זה רק מתחיל.

מדריכה כזו תדע מה עובר בראש של כל חניכה, ותצליח להגיע אליהן –

אם לא דרך הפעולה שהתפספסה, אז דרך מה שעובר לחניכות בראש:

לאחת המבחן הגדול שהיה לה השבוע בבית הספר, לשנייה דרך ההתלבטות שלה לאיזה אולפנית להרשם, ולשלישית הסרפן החדש שקנו לה.

מסתבר שזה קשה הרבה יותר מלהכין פעולה, כי לנסות להכנס לראש של כל חניך אי אפשר דרך חוברת הדרכה.

בסרט ‘החומה’ מופיע קליפ מחאה שעשתה הלהקה המצליחה ‘פינק פלויד’ כנגד בית הספר.

בקליפ רואים שורות של ילדים מובלים על גבי ‘סרט נע’ כשלכולם מסכות זהות על הפנים, כשהכל בתוך ‘בית חרושת לתלמידים’.

חז”ל מזהירים אתכם שהשבט שלכם לא יהיה כזה, ושאתם לא תהיו מנהלי בית החרושת לפעולות.

גם לחניך בשבט נבטים ואפילו בשבט ‘הכנה’ יש את האופי שלו, את הדברים שהוא אוהב ואת המקום בו יהיה לו ולמדריך ‘דיבור’, משחק או אפילו צ’פחה.

ואפילו אם זה בקטע המעצבן שהוא גונב לך את העניבה – אז זה המקום שלו. תרדוף אחריו, גם אם לך זה נראה ילדותי.

המגע הזה ביניכם יכול להועיל יותר מעשר פעולות. מקסימום שרפת כמה קלוריות מיותרות…