מעֶבר להגדה

סיפורים, משפטים והלכות לומר בליל הסדר:

• קדש:

ארבע כוסות של חלב:

מעשה ובא אדם לפני רבה של ירושלים, ושאלה בפיו, חולה הוא, ואסורה עליו שתית יין, האם יוכל לצאת ידי חובתו בארבעה כוסות של חלב בגדר חולה? הרב השיב: אתה בודאי פטור משתיית ארבעה כוסות, בין כוסות יין בין כוסות חלב, תוך כדי דיבור, הוציא הרב מכיסו סכום נאה, והעניק ליהודי נדבה הגונה, לאחר שהודה ונפרד היהודי מהרב, תהתה הרבנית, מניין לך שאדם זה זקוק לנדבה? הלא לא בא אליך אלא לברר דבר הלכה? צחק הרב ואמר: אילו היתה ידו משגת לסדר פסח כהלכתו, בשר דגים וכל המטעמים, כלום מותר היה בשתיית חלב!

• ורחץ:

יטול ידיו ולא יברך “על נטילת ידים”.

ומה מקום לנטילה זו? מפני שיש ליטול ללא ברכה לפני אכילת ירק הטבול בנוזל.

הנטילה צריכה להיות כמו נטילת ידים בכל פרטיה ודקדוקיה וטוב שלא לדבר עד אכילת הכרפס.

• כרפס:

הטעמים לאכילת כרפס:

1. כרפס בהיפוך אותיות, רמז ל-60 ריבוא שעבדו במצרים בפרך: “כרפס”- “ס”- 60 , ריבוא עבדו ב- “פרך”.
2. יש שנהגו לקחת תפוח אדמה או צנון ככרפס, ששניהם גדלים באדמה ומסמלים כי בשעת גידולם היו שקועים באדמה, ולאחר הבשלתם עולים על שולחן מלכים. אף ישראל כן, היו שקועים בשעבוד מצרים אך לאחר יציאתנו לחירות, נוהגים אנו מנהגי מלכים ובני חורין.

• יחץ:

יש המסבירים כי שבירת המצה מסמלת את רצוננו להביע כי אנו חוצים בין ההנאה הגופנית שבאכילת המצה, לבין אכילתה לשם קיום המצווה. ובעצם שבירת המצה אנו שוברים את רצוננו להינות מן האכילה מבחינה גופנית ומדגישים, כי הנאתנו היא מקיום המצווה בלבד.

 

• מגיד:

מדוע צריך לספר את יציאת מצרים בלילה דווקא?

דבר זה בא ללמדנו שגם בזמן שנמצאים בתוך החושך והייסורים כמו בלילה, אסור להתייאש וצריך להאמין שנצא משם, כמו שעמ”י יצא ממצרים וקיבל תורה.

“כי ישאלך” (החכם) “יאמרו” (הרשע), בשאלת החכם מופיע לשון שאלה ואילו בשאלת הרשע- אמירה, מדוע? אלא, כשהחכם שואל באמת הוא רוצה לדעת את התשובה ולכן מופיעה לשון שאלה. לא כן הרשע, אותו לא מעניינת התשובה, אלא הוא אומר את דבריו כדי ללעוג לשומרי התורה ומצוות. שנזכה תמיד לשאול בכוונה אמיתית ועם רצון לדעת עוד.

• רחצה:

המספר 4 הוא המספר הבולט בהגדה: 4 קושיות, 4 כוסות, 4 בנים, 4 לשונות של גאולה וכו…

מסביר הגאון מוילנא את משמעות הדבר: כל זאת כנגד ארבעה שצריכים להודות לה’ ברכת הגומל: יורדי הים, הולכי מדבריות, יוצא מבית האסורים וחולה שנתרפא. וכל ארבעת הענינים הללו התקיימו בעמ”י בשעה שיצאו ממצרים.

• מוציא:

חסיד אחד נכנס אל רבו האדמו”ר רבי יצחק מנעשכיז זצ”ל ופניו עצובות,
“מה זאת?” שאלו רבו. התחיל החסיד מספר בגילוי לב כי החיטים השמורות שהכין לאפות מהן מצות לפסח נחמצו, כעת לא יוכל לאכול רק מצות שנאפו מקמח שלא נשמר משעת קצירה”. “שים לב” ענה לו הרבי: “מצה שמורה היא אמנם הידור מצוה, אבל מצות השמחה בחג היא מן התורה.
מוטב שתאכל מצה פשוטה בשמחה, מאשר תאכל מצה שמורה בעצבות”.

חג המצות-פסח נקרא כך על שמצווים אנו לאכול מצה בלילו הראשון כתזכורת למאכל אבותינו בשעת החפזון, שאפיין את יציאת מצרים.

• מצה:

“חמץ” ו”מצה” אותיותיהם שוות חוץ מה- ‘ה’ ו- ‘ח’, שההפרש בניהם הוא פסיק קטן. בכך נרמז כי ההבדל בין יצר הרע ליצר הטוב שבנו, הוא כחוט השערה, ולפעמים קשה להבדיל בניהם,. לכן חובה עלינו לבדוק את עצמנו בכל עת בעניין הזה, ולהתנקות מהחמץ- מהדברים הרעים שבנו.

שבאמת נזכה לכך בעז”ה.

• מרור:

החרוסת היא זכר לטיט, לכן אנו טובלים את המרור בחרוסת כדי להראות שהמצרים מיררו את חייהם של בני ישראל בטיט ובלבנים.

ליל הפסח נקרא ‘סדר’, לרמז שכל מה שאירע לנו, מיציאת מצרים ועד היום הזה, אין בו חלילה שום דבר מקרי, אלא הכול מתרחש על-פי סדר אלוקי מסויים, אף-על-פי שלא תמיד אנו מבינים את הסדר הזה. (מהרי”ל)

• כורך:

המצה שמסמלת את עם ישראל – שבורה, וכך גם עלול להיות העם היהודי. יש בינינו אנשים שדומים במעשיהם למצה ויש כאלה שמזכירים יותר את המרור, אך בין שני אלה יכולה לחבר ולהדביק החרוסת – כולנו בני עם אחד הקשורים זה לזה בכבלי ההיסטוריה המשותפת ובאור התורה המאיר על כולנו.

חז”ל אומרים, שנגאלנו ממצרים רק בזכות האחדות ששררה בינינו. עם ישראל היה מאוחד בערבות ההדדית שלו ובדאגה לעתיד העם.

שניזכה בימינו אנו ל”תקן” את המצה השבורה ולשוב ולהתאחד כל עמ”י יחד בעבודת ה’ “כאיש אחד בלב אחד“.

• שולחן עורך:

א – אותו צריך להחביא (אפיקומן)
ב – המקום שבו חגגו את ליל הסדר חכמים חמישה. (בני ברק)
ג – ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של _____. (גאולה)
ד- מחמשת מיניו אפשר ליצור חמץ, שאסור באכילה. (דגן)
ה – בה קוראים את כל הסיפור היציאה. (הגדה)
ו – כוסו של אליהו הנביא היא כנגד זאת המילה. (וגאלתי)
ז –  גם היא חלק מהקערה. (זרוע)
ח – המאכל בו נטבל חלק נכבד מהארוחה. (חרוסת)
ט – לזכרו אוכלים את החרוסת הטעימה. (טיט)
י – מסמל את חציית המצה. (ישראל)
כ – נטבל במי מלח כבר בהתחלה. (כרפס).
ל – יש שניים כאלו (אחד נשבר), (לוחות הברית)
מ – מהם שתה התורא (מים)
נ – הסימן האחרון בליל הסדר (נרצה)
ס – ההר שבו היה מעמד קבלת התורה. (סיני)
ס – כאלו יש שישה. (סדרי משנה)
ע – סופרים במצווה הנמשכת 49 ימים ,עד לחג הבא. (עומר)
פ – מלך מצרים (פרעה)
צ –  המכה השניה (צפרדע)
ק – לפניו, אסור לאכול אפילו מצה. (קידוש)
ר – למי שנתן סימנים במכות קראו ________. (רבן גמליאל)
ש – שמה הארמי של מי שאכלה את הגדי. (שונרא)
ת – אחד מהבנים. (תם)

• צפון:

אנחנו מחביאים את האפיקומן, מחפשים, מוצאים – וזוכים בפרס!

כך גם בכמיהה הרוחנית לדברים הנכונים. אף על פי שהיא עלולה להיות מוסתרת עמוק בתוכנו, אם נרצה ונתאמץ נוכל למצוא אותה – והפרס הוא חירות טהורה!

אין לאכול שום דבר אחרי אכילת אפיקומן כדי שיישאר טעם המצה בפיו. מותר לשתות את כוסות היין וגם מים.

• ברך:

אחר ברכת המזון אומרים “שפוך חמתך”, ונוהגים לפתוח את הדלת. לפי המסורת בשעת פתיחת הדלת אנו מזמינים את אליהו הנביא לשולחננו ומביעים את צפייתנו שתושלם הגאולה במהרה. יש המסבירים כי בימי הגלות הנוראה חששו היהודים לומר את המילים “שפוך חמתך” שמא מאזין להם גוי, לכן פתחו את הדלת כדי להיות בטוחים שאין שום מאזין בלתי רצוי, ומנהג זה נשאר עד ימינו.

• הלל:

הגאון בחסד

הגאון רבי עקיבא איגר היה נוהג להזמין לביתו אורחים רבים שיסבו עימו בליל הסדר, פעם אחת, הבחין רבי עקיבא, כי אחד האורחים, הפך בשוגג את כוסו המלאה יין על השולחן היין, והכתים את המפה, פני האורח הסמיקו כארגמן, הגאון המארח הרגיש במבוכתו של אורחו העלוב, ומיד נענע את השולחן בפניו, באופן שלא יורגש שגם כוס יינו התהפכה, נענה הגאון לבני ביתו – דומה כי השולחן רעוע, ואינו יציב דיו ועל כן כוסות יין אחדים התהפכו מן הסתם!

• נרצה:

בפיוט חד גדיא האב שקנה את הגדי הוא משל לקב”ה הבוחר בעם ישראל, שאר הדמויות הם משל לשאר העמים הטובחים בישראל כדי לתפוס את מקומו, עד שלבסוף מחזיר ה’ את ישראל לגדולתם. 

פרוש הפיוט:

חד גדיא – גדי אחד.

אתא – בא

שונרא – חתול

כלבא – כלב

חוטרא – מקל

נורא – אש

מיא – מים

תורא – שור