ושמחת בחגך. בכל החגים, ובמיוחד בסוכות. בחג האסיף. כשכל היבול נכנס לבית.
כל מה שעמלת עליו, כל מה שהשקעת בו, שטיפחת, מופיע במלוא הדרו אצלך כאן.
לא בשדה. כאן. יש שכר לפעולתך.
סוכות זה הזמן לשמוח במה שיש.
כי על כל טון יבול יש עוד טון שהיה יכול להיות כאן, ואינו – כי לא היה לך כסף לקנות את זרעיו,
כי נזקי טבע סיימו את חייו קודם שיבוא לכדי מאכל, כי היית צריך למכור חלק כדי לקנות לעצמך דברים אחרים – אלף ואחת סיבות.
העובדה היא, שהוא אינו.
והנסיון כעת הוא על מה להסתכל. על זה שבידך, או על אחיו שלא. יותר נכון להסתכל על הטון הראשון.
מה שלא היה באפשרותנו, מה שלא יצא לפועל – כנראה שאכן לא היה שייך למציאות,
כנראה שאכן טוב שבסוף לא יצא (למה בדיוק? לא יודע, אבל יודע שאלוקים יודע).
מה שדברים אחרים הצריכו אותנו לותר עליו למענם, צריך להודות בכנות שבסופו של דבר הויתור היה נכון ומשתלם.
כי היה משהו חשוב וטוב יותר ממה שאיננו.
אפשר לכאוב את החוסר, אבל המבט הכללי והנכון לאורך זמן הוא לא זה שעל החסרונות.
עליהם נכון להביט רק בפרספקטיבה של מציאת תיקונים אפשריים ולמידת לקחי העבר.
להתבונן על החסרונות רק כדי לראות שיש חסרון (ובכלל זה – להתבונן על חסרונות הזולת שאין בידיך לתקנם), זה לא נכון,
זה לא מועיל, ולפני ואחרי הכל – התבוננות רק בצד החשוך של המפה היא הסתכלות שלילית.
וכשמתגברים על הנטיה החשוכה, המפתה והמפילה למלא את העיניים במה שחסר ובדמעות, הלב נעשה שמח.
שמחק בחלקו. כי את החלק האמיתי של המציאות הוא רואה, ואין חלק דמיוני שמאפיל עליו ודוחק אותו אל מחוץ לשדה הראיה.
והשמחה שבלב נותנת כח לקום ולדאוג שביבול של השנה הקרובה יהיה יותר מטון אחד. והיית אך שמח.
