פגשתי אותה ברחוב, ליד התחנה המרכזית. היא ישבה שם, על הרצפה, נשענת על הרמזור. אישה לא צעירה בכלל, מוזנחת. לא מעוררת רצון להתקרב אליה, בכלל לא, יושבת עם חפיסה של סיגריות ובקבוק קולה. הסתכלתי עליה, ואז ניסיתי להסתכל עליה שוב, במבט עמוק יותר.. היא לא היתה סתם, מן פיסת בשר כזאת שמונחת על המדרכה. היא היתה אישה, אדם. ניסיתי לחדור מבעד למראה החיצוני הדוחה, הפצוע, המוזנח. לדלג מעל הסיגריות והקולה שהדבר הראשון שהם גורמים לעשות זה לברוח..
נשמתי עמוק, הוצאתי מהתיק מטבע ונתתי לה.
התיישבתי לידה, סתם ישבתי, בשקט, מקשיבה. שאלתי מה שלומה. היא שתקה, אחרי שתיקה של כמה דקות היא התחילה לדבר.
‘את שואלת מה שלומי?’ היא שאלה, ‘אז זה שלומי. אישה חולה, קשה הפרנסה, מה לעשות? אבל יש אנשים טובים, מוציאים שקל מהתיק, נותנים לך.’
אני מנסה לדחוק את המחשבה האוטומטית שעוברת לי בראש, כן, גם אני, כמו כולם, מכירה את המשפט אל תאמין לקבצנים, הם שקרנים, הם רמאים. זה לא יכול להיות שהם באמת צריכים כסף. הרמזור נעצר שוב, אדום. המון אנשים תקועים ליד מעבר החציה, חייל אחד מוציא שקל מהכיס ונותן לה, מחייך. היא לוקחת את השקל ומכניסה לכוס שלה.
‘את רואה? כל אחד שעובר, שנותן שקל אז אני מתקדמת, אני צריכה חמישים שקל בשביל התרופה, יש לי חמישים שקל אז אני הולכת.’
אני ממשיכה להקשיב. בתיק הפלאפון רוטט כל הזמן, מה קרה, מלחמה? מזל שהיא לא שומעת אותו.. שיחכו כולם, עכשיו יש לי משימה חשובה מאוד לעשות.
‘את יודעת’, היא אומרת לי, ‘מוצאי שבת עכשיו, אז אני פה לבד, אבל תדעי לך, אפילו אם היו פה עוד עשרים קבצנים, זה לא היה לוקח ממני אפילו שקל אחד, מה שמגיע לי, אני מקבלת.’
היא פולטת אנחה של כאב ופושטת קדימה את ידה השניה, ‘את מבינה? לפעמים גם ביד זה כואב, להחזיק אותה ככה קדימה כל הזמן.’
‘עידית, את מדהימה!!’ אני אומרת לה, ‘את באמת באמת מדהימה! איך? איך יש לך כוח לכל זה?’ היא לא מגיבה, רק מושכת לאחור את השיער, אני רואה פצע, גדול, כואב, מכוער מתחת לשיער הלבן. ‘את רואה את זה? נפלתי שבוע שעבר, במדרגות. נפצעתי. אבל זה לא חשוב, העיקר שלא פגע בעין. עליתי הביתה וחבשתי את זה בעצמי. ככה זה, אלה החיים שלי. אבל יש לי כוח! המון כוח יש לי! אני יכולה לעמוד בזה, בהכל.’ וואו.. היא לבד, לבד, לבד! איך?
‘תגידי, מאיפה הכוח הזה?’ היא שותקת, רק האצבע שלה מצביעה כלפי מעלה. אני משתתקת גם. נפעמת.
‘וככה את, שנים? לבד, חולה?’ כן, ככה היא. אני לא יכולה לשאת את זה!
‘עידית, את שמחה לפעמים?’ אני שואלת- נחרצת, החלטית, היא מנענעת בראש, ‘לא, אף פעם אני לא שמחה, אף פעם לא. יש לי ילדה אחת, היא בת שלושים, עורכת דין. היא לא זוכרת בכלל שיש לה אמא, שנים שאני מחכה לה והיא לא באה. זה הכאב הכי גדול שיש לי בחיים. אני כאן, על המדרכה, ברחוב, והיא שם, עם כל הכסף, עם ההצלחה.. אני לא יכולה לשמוח.’
‘את מבינה’, היא אומרת לי, ‘אנשים מזלזלים בי, אני קבצנית, אני לא מזלזלת, אני יודעת שזה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כדי להתפרנס, אני חולה, לא מסוגלת לצאת לעבוד. אז אני יושבת פה. לאנשים מפריע לראות אותי פה. אבל מה עדיף? שאני אגנוב? אני עושה את מה שאני מסוגלת, ובאמת, אני גם מזכה אותם, כל אחד שנתן לי פה שקל הרוויח, זאת המצווה הכי גדולה, בכסף הזה אני אלך לקנות תרופה. הוא הציל נפש מישראל.’
אבל את’, היא מסתכלת עלי, ‘את מעודדת אותי, שאת לא מזלזלת במקצוע שלי, שאת מבינה שיש אדם מתחת למקצוע הזה, שאת מבינה שאני לא שווה פחות מאנשים אחרים.’
היא משתתקת לרגע לוקחת אוויר, אני מגלה שעכשיו, פתאום אני רואה את האישה הזאת באור אחר, וואו! איזה אישה גדולה יושבת פה לידי! פתאום, אני הכי בעולם רוצה שהאישה הגדולה הזאת תהיה שמחה. הלוואי שהייתי מסוגלת, מבינה שהכאב שלה הוא עמוק הרבה יותר ממה שאני מסוגלת להכיל בכלל, אני שותקת.
‘את יודעת? לא תמיד אני ישבתי פה ככה, פעם אני גם הייתי חזקה ובריאה כמו כל האנשים שעוברים פה, פעם, אני הייתי בצד שנותן.. הייתי שמחה, היתה לי ילדה שלי, היה לי הכל. היום אני פה. אני לא מתלוננת, מה שיש לי זה בדיוק מה שצריך להיות, אבל אני רואה את האנשים שעוברים בלי להסתכל עלי, כאילו שאני לא קיימת, לא מכניסים את היד לכיס, לא נותנים שקל, אני מרחמת עליהם. הם אנשים מסכנים.’
הפלאפון שלרגע לא מפסיק לרטוט מכריח אותי בכל זאת לבדוק מה רצו ממני, מגלה בהפתעה שעברה שעה שלמה…
השעה של האוטובוס שלי מתקרבת. אין מנוס, חייבת להיפרד, מגלה שזה ממש קשה לי, אני באמת אוהבת אותה.
מחבקת אותה, באמת באמת מודה לה על השעה הזאת. ‘עידית, את מקסימה, פשוט תודה על כל מה שנתת לי, באמת המון! חבל לי ממש שאני חייבת ללכת, מרגישה שקיבלתי ממך כל כך הרבה, שהקב”ה ישלח לך שפע של טוב! שתהיי באמת באמת שמחה, תמיד. תודה!!’
ואני הולכת משם, וחלק ממנה נשאר איתי. יותר משבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית…
