בכח הזכות (פעולה)

מטרות 

החניך יבין כי “ארץ ישראל שייכת לעם ישראל” היא התשובה הנצחית והמוחלטת לשאלת זכותנו על הארץ,

 ולא תשובות ביטחוניות, היסטוריות, מוסריות וכדומה שנתונות לוויכוח.

 

 

עזרים:

– מילות השיר, רשמקול (=טייפ, ביום חול)

– כרטיסי טיעונים והפרכות

– שלושת הסיפורים

 

נספר לחניכים כי בעקבות המאבק על גוש קטיף הגיעה לארץ קבוצת חוקרים מאוסטרליה,

 לחקור את טיב הקשר בין הישראלים לארצם.

נחלק את החניכים לארבע קבוצות, כל קבוצה תקבל קטע משיר ותצטרך להציגו

(בשיר או בהקראה, ביום חול אפשר להשמיע זאת בעזרת רשמקול)

לפני חברי הוועדה (אתה, המדריך…) ולאחריו לשאת נאום קצר שיסביר,

על-פי השיר (כל קבוצה על פי השיר שבידיה), את הקשר בין העם לארצו.

 

שיר 1: (מתוך: “ארצנו הקטנטונת”, יורם טהרלב)

ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה

מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה

קבליני אל שירייך כלה יפיפייה

פתחי לי שערייך אבוא בם אודה י-ה

בצל עצי החורש הרחק מאור חמה

יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה

אל מעיינות הזוהר אל בארות התום

מולדת ללא תואר וצועני יתום

 

הטענה המרכזית המובאת בשיר:

אנו קשורים לארצנו ומחוברים לנופה וליופיה.

 

שיר 2: (מתוך: “אין לי ארץ אחרת”, אהוד מנור ז”ל)

אין לי ארץ אחרת

גם אם אדמתי בוערת

רק מילה בעברית

חודרת אל עורקיי אל נשמתי

בגוף כואב בלב רעב

כאן הוא ביתי

 

הטענה המרכזית המובאת בשיר:

עמנו חי בגלות שנים רבות, דבר שגרם לנו סבל רב. זוהי ארצנו היחידה.

 

שיר 3: (מתוך: “כאן”, עוזי חיטמן ז”ל)

כאן ביתי פה אני נולדתי

במישור אשר על שפת הים

כאן החברים אתם גדלתי

ואין לי שום מקום אחר בעולם

 

 הטענה המרכזית המובאת בשיר:

אנו קשורים לארץ כי נולדנו וגדלנו בה. כל זיכרונות הילדות שלנו קשורים בה.

 

שיר 4: (מתוך: “והחיטה צומחת שוב”, דורית צמח)

שדות שפוכים הרחק

מאופק ועד סף

וחרובים וזית וגלבוע

ואל ערבו העמק נאסף

ביופי שעוד לא היה כמוהו

הן זה אותו העמק

הן זה אותו הבית

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב

השביל עם השדרה ובשמים עיט

אך החיטה צומחת שוב

 

הטענה המרכזית המובאת בשיר:

אנו קשורים לארץ כי שפכנו בה דם רב של טובי בנינו.

 

לאחר הצגת הקטעים נשאל כל קבוצה מה הם חשו כלפי הטיעון שלהם – האם הם היו שלמים אתו,

האם היו משנים אותו או אולי לא היו מעלים אותו כלל?

 

 

שלב ב’:

נסביר כי הנקודות שהעלינו הן חלק קטן מתשובות רבות ומגוונות הנשמעות בעת דיון בסוגיית הקשר בין עם ישראל

 לארץ ישראל ומתוך כך לזכותנו על הארץ.

נפרוש על הרצפה כרטיסי טיעונים שונים

 (כאשר מצדם ההפוך נכתוב הפרכה אפשרית, המופיעה ב’כרטיסים’ שלהלן בתוך סוגריים)

ונבקש מכל חניך לעמוד ליד הטיעון שנראה לו מהותי ומשכנע ביותר.

טיעונים (והפרכות) אפשריות:

לעם היהודי זכות למדינה משלו (יופי, אז למה פה?)

היהודים נרדפים בכל מקום ולאחר השואה לא היה לנו לאן לחזור (זב”שנו)

בכל הזמנים היה יישוב יהודי בארץ (והיו גם עמים אחרים)

שורשינו התרבותיים בארץ (דווקא העם נולד במצרים והתרבויות שלנו הן מכל העולם)

הצהרת בלפור קבעה שיש ליהודים חלק בארץ (וגם לערבים)

הערבים פתחו במלחמה ואנחנו ניצחנו (ולו קרה ההפך?)

הארץ היא של הקב”ה והוא נתן אותה לנו. (פשוט שכך: “אמר רבי יצחק:

 לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ”החודש הזה לכם”, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל.

 ומה טעם פתח בבראשית? משום “כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים”,

שאם יאמרו אומות העולם ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים,

הם אומרים להם: כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”

(רש”י בראשית א’, א’)

לאחר שהחניכים יסתדרו בקבוצות, נבקש מכל קבוצה להסביר מדוע לדעת חבריה זהו הטיעון המהותי והמשכנע ביותר.

 לאחר מכן נבקש מכל הקבוצות להפוך את הכרטיס שלהן ונקרא את ההפרכות האפשריות.

 אז נמקד את תשומת לב החניכים בכרטיס “הארץ היא של הקב”ה והוא נתן אותה לנו”

 שמאחוריו כתבנו את הרש”י הראשון לתורה.

נשאל את החניכים – האם לדעתם זוהי אכן טענה משכנעת?

האם היו מפנים את הרש”י הזה אל משרד החוץ ואל משרד ההסברה?

או שמא זהו טיעון תמים מדי וזוהי אמנם טענה לאומית-פנימית, אך איננו יכולים להשתמש בה כלפי חוץ –

כלפי אנשים שאינם מאמינים בתורה או מקיימים את מצוותיה וקל-וחומר גויים!

בשבטים שהמדריך משער מראש כי החניכים יעמדו ליד הטיעון האחרון כססמה מוכרת,

לא נניח את הטיעון כלל בשלב זה,

 ולאחר שהחניכים יסתדרו בקבוצות וינמקו את בחירתם נציע להם את הטיעון הזה ומתוכו נפתח את הדיון האם זו טענה משכנעת וכו’.

 

 

שלב ג’:

נחלק לשלושה חניכים את הקטעים הבאים הלקוחים מתוך מאמרו של הרב שלמה אבינר:

 “איך מסבירים על ארץ ישראל” ונבקש מהם להקריא אותם בפני השבט כולו.

כך כותב הרב ד”ר הרצוג, שהיה ראש לשכת ראש הממשלה הרבה שנים, ואחד המדינאים המבריקים של מדינת ישראל:

“מה נגיד לגויים לגבי טענותינו על ארץ ישראל? נגיד להם מה שרש”י אומר – זה לדעתי מפתח היסוד.

זה נראה מאוד בלתי מדיני ומאוד בלתי רציונאלי, אבל אני, העוסק במדיניות כבר 20 שנה, משוכנע יותר מקודם שזהו המפתח!”

כך סיפר נשיא ארה”ב, הארי טרומן, שתמך בהחלטת האו”ם:

 “אגיד לכם מה הניע אותי לעשות מה שעשיתי. אני חונכתי על התנ”ך …

ואני נזכרתי שנאמר בחומש שה’ הבטיח ליעקב ‘הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך’.

וכאשר העניין הזה עלה על הפרק נזכרתי באותו פסוק ובהבטחות אלוקיות אחרות ואמרתי לעצמי:

אם בכוחך לתת יד שהבטחות אלוקיות אלו תתקיימנה, איזו זכייה גדולה יכולה להתרחש לך?”

כך סיפר חיים וייצמן, שהיה בעל תפקידים בכירים בתנועה הציונית:

“איני מדבר כאחד מאנשי המזרחי אלא כאדם בעל הרגשה דתית עמוקה,

אף אם אינו מקיים את מנהגי הדת הרשמיים… אמרתי זאת לחברי הוועדה (הבריטית):

ה’ הבטיח את ארץ ישראל ליהודים, והבטחה זאת היא מסמכנו החשוב ביותר”

 

נשאל את החניכים –

 מהי הנקודה המרכזית המשותפת לשלושת הקטעים?

 מדוע הטיעון על זכותנו האלוקית על הארץ הוא הטיעון המשכנע ביותר?

 מדוע מי שמבין זאת יותר הם דווקא אנשי העשייה המדינית?

 מה ההבדל בין טיעון זה לשאר הטיעונים?

 

נגיע עם החניכים להבנה כי כל יתר הטיעונים, צודקים ואמתיים ככל שיהיו,

הם נסיבתיים ותלויי זמן ומקום ולכן תמיד יכולים טיעונים תלויי זמן ומקום אחרים לבוא במקומם ולהפחית את עצמתם;

כלומר, טיעון נסיבתי שאינו מהותי יכול להשתנות כאשר יבוא במקומו טיעון בנסיבות מוצדקות יותר

(כפי שראינו בהפרכות הטיעונים שלעיל). אנשי העשייה המדינית מחפשים יותר מכולנו את הטיעון המהותי, הנצחי.

לטיעון כזה נגיע רק כאשר אנו נתלים בטיעון המחובר אל הנצח – הקב”ה והבטחתו.

טיעון מהותי-נצחי זה לא ישתנה בשום מציאות נסיבתית אחרת!!!

 

לסיכום:

נסכם כי בסוגיה מהותית זו – של בירור זכותנו על הארץ בתוכנו,

בינינו לבין אחינו ובינינו לבין אומות העולם – יש נטייה ‘לברוח’ אל טיעונים מעשיים, נקודתיים ואפילו ‘אפנתיים’ – ביטחוניים,

מוסריים, היסטוריים וכדומה, וכך אנו מרגישים נוח יותר.

אולם עלינו להבין שמדובר בסוגיית יסוד ולכן התשובה חייבת גם היא להיות תשובת יסוד ניצחת ומוחלטת,

שעליה – כך מבינים גם אוה”ע – אי אפשר לערער בשום אופן!

 

צ’ופר

לסיום, רצוי לחלק כצ’ופר ולקרוא ביחד את הקטע הבא שכתבה נעמי שמר:

איש מוזר / נעמי שמר

בדרך לכאן פגשתי איש מאוד מוזר

שהלך כמו סהרורי, מלמל לעצמו בשקט ואמר

על משכבי בלילות אני שומע קול פעמון גדול מצלצל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל

והד עונה לי מן הגיאיות והזריחה בהרים היא יפה להלל

וארץ ישראל שייכת לעם ישראל

והיא שייכת לו, לא כדי להקים בה חיל כיבוש או חיל-מצב

היא שייכת לו כדי לבנות בה את בית חלומותיו

וכך בהקיץ ובחלום ומדור לדור ומתוך הרגל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל…

איש מוזר – אמרתי – תתבייש, ססמה כל-כך ישנה

הרי אתה מחוץ לתחום ומחוץ לקו ובעיקר מחוץ לאפנה –

אבל האיש המוזר לא ענה לי – הוא לא ענה…

ואז ראיתי מסביב את העשרות ואת המאות ואת האלפים

אנשים כל-כך מוזרים, אנשים כל-כך יפים

וקולם במקהלה גדולה כרעם הרחוק מתגלגל –

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל

ואז – מיושנת ללא תקנה וסנטימנטלית ללא רחם

אמרתי – אנשים מוזרים, לו יהי חלקי עמכם