אחרי שבועות של תעייה ביערות,
כשאזלו בתרמיל הגב הצנימים והבצל,
הרגליים התנפחו, ואת האוכמניות סחף הסתיו,
הם נקשו בדלת הבקתה הראשונה שבקצה הכפר.
היה ערב, ובחדר התרוצצה אישה צעירה ויפת תואר שעסקה במלאכות הבית.
“מה אתם רוצים” שאלה.
הם לא ידעו מה להשיב.
האם פת לחם היא כל מבוקשם?
“אז זה העניין…” היא הביטה בהם מקרוב יותר.
הם נראו כמו יצורי פרא.
“מאיפה אתם?” הם לא ענו.
על הכירה עמד ספל חלב. הם הביטו על החלב.
היא ניגשה אליהם, כבדה וגדולה, ומבלי להסיר מהם את המבט החשדני הגישה להם לשתות.
הם שתו את החלב הזה בלקיקה כמו כלבים.
אחר כך הורתה להם להסתלק.
הם הוסיפו לעמוד והיא חזרה ואמרה:
“ועכשיו הסתלקו מכאן מהר, מישהו עוד עלול לראות…”
היא גירשה אותם והם הוסיפו לעמוד על מקומם.
“לא יכולנו להסתלק, נתקפנו חולשה בגלל החום, רצינו לישון.
בלבי חשבתי: אישה טובה, נתנה לנו חלב.
לכן כשהתקרבה אלינו, כועסת וקצרת רוח כדי לדחוף אותנו אל מעבר לסף –
תפסתי את ידה והתחננתי במילים שרק בשעה ההיא לא נבלעו בפי מחמת הבושה.
בידי הפצועות משיחי יער חשתי את אצבעותיה היבשות והחזקות
והתחננתי בפניה כמי שמתפלל לאלוקיו”
(על-פי “המחבוא”, אידה פינק)
