על גנן צעיר הוטלה משימה, לשתול קבוצה של זרעים בגינה, להשקותם ולטפחם בגן כדי שיהיו פרחים עם הזמן.
בתחילת העבודה בימים הראשונים היו בלב הגנן חלומות גדולים. להפוך את הזרעים ללא כל בעיה לערוגת פרחים יפהפיה.
הגנן היה מוכן לתת את כל כולו ורק בשביל הפרחים שלו. הוא רצה להחדיר בכל פרח ערכים על מנת שיחיה בשלום עם שאר הפרחים.
אך למרות שהיו לו כ”כ הרבה תוכניות- צצו פה ושם בעיות.
הגנן אהב להיות במחיצתם לכאוב בכאבם ולשמוח בשמחתם, הוא נהנה להקשיב לסיפוריהם הקולחים ולעודד אותם כשהיו עצובים.
ולמרות שלפעמים הם הפריעו לו בעבודתו הוא אהב אותם והם אהבו אותו.
הוא אהב לראות, איך שלכל אחד יש צבע משלו וריח מיוחד ולמרות שכל פרח נראה אחרת ביחד- הם ערוגה נהדרת.
ואז- לאחר פרק זמן שהיו איתו, הרגיש הגנן שהסתיים תפקידו.
אך איך אפשר פתאום להגיד לפרחים שהוא כ”כ אוהב- “זהו-אני עוזב”? איך אפשר להגיד שלום?
אמר הגנן: “לא שלום, אלא להתראות אני אומר, כי אתכם, פרחים שלי, אני מבטיח לשוב לבקר…”
