בימים עברו, הסניף שימש לא רק לפעילות המתוכננת והמאורגנת של התנועה, אלא הנוער הלך לשם סתם בזמנו הפנוי.
זה היה מעין הבית השני שלהם. הנה מה טוב ומה נעים.
ומה עשו שם? כל אחד כעניינו, זה למד תורה, זה התווכח על דברים העומדים ברומו של עולם, וזה על הוויות היום יום.
גם בימינו, רבים נוהגים כן. הסניף בכל יום ובכל שעה, הוא מעין הרחבה של התנועה. ודאי נפלאים הם בתי הספר שלנו, והינם כל הזמן הולכים ומשתפרים. אשרינו שזכינו. יחד עם זה, הם אינם כל המלאכה, כי נוער גם צריך להתבטא, ושם זה קשה. לא אמרנו שהוא צריך רק להתבטא, אמרנו: גם. כלומר: להקשיב וגם להתבטא. ובתנועה הוא מתבטא וגם בסניף בזמנו החופשי, במקום להסתובב ברחוב. שם בזמנו החופשי, הוא מתבטא באורח חופשי. לכל אדם יש ניצוץ אלוקי, ניצוץ טוב, רצון טוב, יסודי, אשר עשה אלוקים את האדם ישר. וצריך למצוא נתיבות שיוכל לצאת לאור.
גם צריך להתאוורר. כמה להתאוורר- זה עניין אישי, אך ודאי שצריך להתאוורר מן הלימודים ומן ההורים. אין כאן כפיות טובה חלילה, אין כאן חוסר הערכה- אלו ואלו נפלאים, אך צריך ליתן רווח. ועיין שמונה פרקים, פרק חמישי, שאדם זקוק לאוויר חופשי. ואומנם הנוער הולך לסניף כדי ליהנות אבל הוא מרוויח הרבה, אולי הוא בא 'לא לשמה', אך סופו מתמלא 'לשמה', הוא מבטא את עצמו, הוא סופג אידיאלים רבים, שמסתובבים בסניף והסניף מלא מהם. הוא נותן והוא מקבל. רווח כפול.
בסניף יש פעילויות מגוונות, חופשיות, כל אחד לפי מדרגתו, יותר תורני או פחות תורני, דיבור או עשייה, קשר חברתי או טיול, שתיית מיץ או אכילת גרעינים, ארגון מניין או שעור תורה. הצד השווה שבהם – ספיגת אידיאלים וביטוי עצמי. לכן מה טוב ומה נעים להאדיר את תנועות הנוער ולעשות אותם למקום מפגש ופעולות רבתי.
-הרב שלמה אבינר-
