החינוך במובן של יצירת היחס, הקשר, האמון, מתחיל בשעת הלידה. אם האם, שהיא הגורם העיקרי של החינוך בגיל הרך, מלאה באהבת ה´, בדבקות בה´ ובעבודתו, אז הילד סופג זאת. הוא סופג זאת לאו דווקא בדרכים הכרתיות-קוגניטיביות-מחשבתיות, כי אם באופן טבעי. כאשר הילד הקטן רואה שאנחנו מקיימים את המצוות ברצינות, אז גם הוא מקיים אותן ברצינות.
ככל שהוא גדל, אני מזמין אותו להיות לצדי בזמן קיומה של מצווה: כאשר אני עומד לברך, כאשר אני הולך לבקר חולים, ואפילו כאשר אני הולך לנחם אבלים או לקבור מתים, אני לוקח אותו איתי. הילד רואה כיצד אני עושה חסד, והרצון לעשיית חסד נקבע בנפשו; הוא מתמלא רוח של חסד. כאשר הוא רואה שאני מתפלל בכוונה, גם הוא מתפלל בכוונה.
בעברית קוראים לזה בטעות: “דוגמא”. אבל “דוגמא” נותנים בתיאטרון, ואילו בחיים הרגילים אדם אינו יכול “לתת דוגמא”. מחנך צריך לנהוג באופן טבעי, שאם לא כן הוא יגַדֵל דור מעולה של אנשים צבועים. אדם צריך לדבר ולהתנהג בטבעיות, ולשפר את התנהגותו הטבעית ככל שיוכל. אי-אפשר לרמות ילדים קטנים. הם מבינים היטב אם המורה או המחנך מראה להם את פניו האמיתיות, או שהוא מעמיד פנים. הם מבחינים היטב בצביעות מפני שיש להם כלים אינטואיטיביים שאין לאנשים מבוגרים. כאשר הורים ומחנכים מדברים בסגנונות ובתכנים מלאכותיים ומאולצים, זה יוצר אצל הילדים אישיות כפולה וסתירות. מושג ה”דוגמא” רדוד. ההורה אינו “נותן דוגמא אישית”, כי אם משתדל להיות בסדר בינו ובין ריבונו-של-עולם,
ואז גם ילדיו לומדים את הדרך הטובה.
