יצא לי לשמוע הזדמנויות רבות על החינוך כשליחות, על מורים הפועלים מתוך תחושת שליחות, ועוד. אני באופן אישי לא חושב שהרגשתי במהלך עשייה חינוכית שאני פועל מתוך שליחות. גם לא הגעתי לתחום החינוך מתוך שליחות. הגעתי לתחום כי אני מאוד אוהב את העשייה החינוכית, וללמד זה כנראה התחביב מספר אחת שלי. לא רק שלא הרגשתי שליחות, אני גם מעט נרתע מהמושג הזה…
—————-
על הפסוק המופיע בפרשתנו (במדבר יט) “זאת התורה אדם כי ימות באוהל, כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא…” המציין דין הלכתי בדיני טומאת אדם וכלים והנקרא דין אוהל, דרש ריש לקיש בגמרא (ברכות סג ב) “מניין שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר ‘זאת התורה אדם כי ימות באוהל‘…”
ויש לשאול למה התכוון ריש לקיש בהדרכתו שעלינו ‘למות’ על דברי תורה, הרי ברור שאם הדברים כפשוטם אז כיצד עלינו לגלות ‘מיתה’ זו בחיינו המעשיים?! תשובות שונות ניתנו לשאלה זו ואחת מהן היא תשובתו העקרונית של הרב קוק (עין אי”ה ברכות ב, עמ’ 390): “כשם שבקיבוץ הנצרך ליישובו של עולם, התכלית של ההנהגה הקיבוצית היא שיחיו בני אדם יושבי הארץ חיים ממוצעים מסודרים. אמנם כדי שהכלל יגיע לחיים אמצעיים, צריכים אנשים יחידים, עומדים על משמרת עבודת הכלל, להתנדב בעבודה רבה יוצאת חוץ לגבול האמצעי, כעבודת אנשי החיל (הצבא) שלפעמים ינדדו שינה מעיניהם ויעמדו הכן על המשמר שעות רבות יותר מהערך הראוי לחיים ממוצעים. והם מקבלים באהבה את העול הזה, אם בעלי נפש הם ושמחים בעבודתם, באשר יודעים הם, כי רק בהתנדבם הם להעמיד את מצב חייהם במצב יוצא מגבול הסבל הממוצע, יצלחו את בני אומתם בחיים הממוצעים… אם אנשי החייל ישובו להיות מתנהגים בחייהם בגבול הממוצע אז תהיה המדינה אבודה ולא תשיג גם אורחות חיים ממוצעים, כי חמס ושוד יתרבה בה וידי צריה תשיג להדפה ולכלותה מעל פני האדמה”. הסבר: כל חברה, כל קבוצת אנשים, שואפת לחיות חיים ממוצעים נורמליים בכל תחומי החיים – הכלכליים, החברתיים, הבטחוניים, ההשכלתיים וכו’. אך על מנת להגיע למצב נורמלי זה צריכה כל מדינה אנשים המוכנים לחיות ‘חיי קצה’ – מעבר לאמצע מבחינת ההשקעה, המאמצים, הזמן וכו’ כדי שהחברה כולה תחיה באמצע. בכל קהילה ישנן ועדות שבהן נמצאים אנשים המוכנים לעבוד קשה יותר מהאדם הרגיל בדאגתם לביטחון, לחינוך, לקליטה וכו’. אם ח”ו לא יהיו בחברה אנשי ‘קצה’ לא רק שהיא לא תצליח לעלות ולהתפתח אלא לא תוכל להתקיים בחיי אמצע נורמליים ולאט לאט תתפורר ותתפרק. זאת ועוד, לא רק ש’אנשי הקצה’ אינם מקטרים ואינם מתוסכלים על היותם כאלה, אלא הם שמחים בעבודתם ובתפקידם, ורואים זאת כזכות גדולה שנפלה בחלקם. זו ה’מיתה’ שעליה דיבר ר”ל. כל חברה צריכה להוציא מתוכה אנשים בעלי אחריות ויוזמה, אנשים אידיאליסטיים הדואגים באמת לטובת הכלל גם עד כדי ‘מיתה’. כלומר, הם מתמסרים לתפקידם על חשבון נוחות, פרטיות וצרכים אישיים.
אוי לה לחברה שאין בתוכה מי שמוכן לקחת אחריות בשביל מימוש ערכיה ואידיאליה. החברה הישראלית היום צריכה הרבה ‘אנשי קצה’ בתחומים רבים, בבתי מדרש, בהתיישבות, בחינוך, בצבא, בפוליטיקה, בכלכלה, בתקשורת, בגידול משפחות גדולות ועוד ועוד, וכל זה מתוך חיים של תורה אמתית ושלמה, וכך ורק כך נזכה לחיי אמצע תקינים ונורמליים בכל תחומי החיים המעשיים והרוחניים.
הטובים לקצה!
—————-
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה”. המפרשים מתעכבים על מה שכתבה התורה בלשון הווה- “הבאים” הרי לכאורה היה לה לכתוב בלשון עבר “שבאו”, כמו שנאמר בהמשך הפסוק “את יעקב איש וביתו באו” שהרי פרשה זו נאמרה אחרי פטירתם של כל שבטי ישראל, שנים רבות לאחר ירידת יעקב ובניו למצרים?
האור החיים הקדוש מבאר שהשבטים ירדו למצרים מתוך הכרה ברורה שהינם באים לשם כדי לפרוע את שטר הגלות שנגזר על עם ישראל. בניגוד לעשיו הרשע שפנה עורף ועקר לארץ אדום כדי שלא יצטרך לשאת בעול הגלות, הם הסכימו מרצון לקבל על עצמם את גזירת המלך. על כך רומז הכתוב באומרו “הבאים” מצרימה, לאמור, שבני ישראל ירדו למצרים לא רק מפני אילוץ הרעב, אלא בידיעה ברורה לצאת לגלות בעבור בני ישראל, ועל כן הירידה הינה כמצב של הווה, כל הזמן עם מטרה נמשכת ולא ירידה חד פעמית לצורך אילוץ הרעב שכתוצאה ממנה נשארו בארץ.
